איך התעוררתי יום אחד וגיליתי שאני כבר לא ליברלית

(או: ה"למה אני צריכה פמיניזם" הפרטי שלי)

 

קצת רקע.
יש שתי אסכולות על מרכזיות בתוך הפמיניזם – פמיניזם ליברלי ופמיניזם רדיקלי. הזרם הראשון הוא זה שגורס שנשים יכולות וצריכות להשתוות בתוך כללי המשחק הקיימים; הזרם השני טוען שצריך לשנות את כללי המשחק כי מראש אין אפשרות אמיתית לשוויון.
מתוך הכותרת, אני מניחה שניתן להבין שהגדרתי את עצמי כפמיניסטית ליברלית במשך הרבה זמן.
עוד קצת רקע: מבלי להיכנס להגדרות של סיסג'נדריות ופמיות ונראות וכל אלה – גם כי, אם אודה על האמת, עדיין לא עמדתי על ההבחנות המדויקות ביניהם – אני אישה סטריאוטיפית מאוד. גם במראה, גם בהעדפות המקצועיות, גם בנטיות האישיות. 
עכשיו אפשר להתחיל.

 

אתמול אכלתי ארוחת ערב עם חברים, וסיפרתי להם על חוויותיי מפראג. בין היתר, סיפרתי על כך שקניתי לאחיינית הגדולה שלי לגו; בתגובה, המארח, שהוא אגב בחור פמיניסט לגמרי, אמר לי: "תקני לה גולדיבלוקס!"
(מה זה גולדיבלוקס? ובכן, הנה הפרסומת)
כשהמוצר התפרסם, עפו עליו מכל הצדדים שלי; גם בגלל הפרסומת (שהיא בהחלט חמודה ומהוקצעת והבנות בה מדליקות) וגם בגלל המוצר עצמו (שאמור להנגיש לבנות את הקטע הזה של מיומנויות טכניות וחקרנות בלי לוותר על מהממוש וורודוש). ואני…אני פחות התלהבתי. יש במוצר הזה משהו שמזכיר לי את הביוש שעושים בחלק מהחוגים הפמיניסטיים לבחורות שהולכות על עקבים ולובשות שמלות.

מרגילים אותנו לחשוב שאנחנו יכולות לשאוף למרכיבי זהות שמחוברים היום למה שגברי. מנסים לחבר נשים למקצועות מדעיים, להייטק, או בהיבטי האישיות – לחנך אותן להיות אסרטיביות יותר, בטוחות יותר, לשווק יותר את עצמן. מעבר לזה שזה כשלעצמו מאוד תמים (כי מקצועות שעוברים פמיניזציה, עוברים גם שחיקת מעמד ושכר; כי צריך להשקיע גם מאמץ בג'נדר מיינסטרימינג של מורים מקצועיים בבית הספר אם רוצים להעלות את כמות הבנות, ולא רק לדבר אל הבנות עצמן; כי בנות שמסגלות לעצמן קווי אופי כאלה זוכות אוטומטית לסנקציה חברתית), זה גם מכעיס. זה מכעיס כי כמו שניכר מהפרסומת, זה מגיע עם זלזול והקטנה של מה שנתפס כנשי.
בפרסומת, רואים אותן יושבות משועממות ועצבניות מול שלוש נסיכות חמודות; רואים אותן מטלטלות סלסלת תינוק באמצעות המכשיר המוזר שהן בונות; רואים אותן משתמשות בכלים כדי, למשל, למזוג תה או להתנדנד בנדנדה בחצר.

וואלה, מפרסמים יקרים, לא באתם לי בטוב. תינוקות צריך לערסל, לא לטלטל. תה אפשר למזוג ביד, וחשוב לדעת למזוג אותו ביד. משחק בצוותא שבו יש מישהו שתורו לנדנד – זה טוב. זה חיובי! זה לא חיובי לבטל אספקטים טובים ובריאים של התנהגות שמוכרת כנשית, זה לא חיובי לדרוס את הילדה שמשחקת במסיבת תה עם חברות בדרך לשכנע את אחיותיה שהן צריכות לבנות מכשירים מגניבים.
הדרך לשוויון אמיתי עוברת בזה שנקבל גם את התחביבים האלה כחשובים ולגיטימיים, כשנדחוף את כולם לשחק בבובות ובמשאיות. אני רוצה שהאחייניות שלי יגדלו בעולם שמשדר להן שרוטינות של טיפוח, כמו לק ואיפור, הן לא דבר שטחי שבאמצעותו הופכים את עצמך ליותר יפה, אלא דרך לשחק, לעבוד על מוטוריקה עדינה וליצור אמנות; אני רוצה שהן ידעו שמותר להן להיות עדינות ולוותר, כי זו תכונה חיובית, אבל שלפעמים צריך לדעת לעמוד על שלך ולהיות אגרסיבית, וזה לא הופך אותך לרעה. אני רוצה שהן ידעו שנטיות אינטלקטואליות להיסטוריה, ספרות או חינוך לא הופכות אותן לפחות טובות; והדרך לשם לא עוברת בגולדיבלוקס, לא בצעצוע זה או אחר.

היא עוברת דרך עבודת שכנוע קשה, שאין טעם בהיררכיה בין זהויות כמו שיש בעולם שלנו היום; בשכנוע בעצם זה שיש לנו היררכיה, שאנחנו מתעדפים זהות אחת על פני אחרת; היא עוברת בשינוי תרבותי של כולנו. ובשביל זה, אני צריכה פמיניזם. 

 

(פוסט זה אינו מושלם, והוא זקוק לעריכה ללא ספק. כשיבוא לי, אלטש אותו)

על כוחה של מילה רעה

(מוקדש לכל מי שהיה מעורב בשיח אלים ומאשים קורבנות בימים האחרונים)
***

קיץ 2009. אני עובדת לא מאוד ותיקה במוקד סטודנטים במשרד הפנים. איתי עובדים סטודנטים נחמדים יותר ופחות, כמו בכל מוקד סטודנטים.
ועובד איתי גם ***. *** הוא בחור גבוה ויפה תואר, סטודנט לתואר כלשהו במדעי הרוח בהר הצופים, מבוגר ממני בכמה שנים ומתגורר, כמוני, במעונות.
זה מתחיל בידידות תמימה, ממשיך בקראש קטנטן שחולף מהר, ונגמר רע. כמה רע? ובכן, לא אכנה זאת הטרדה מינית. זו כן היתה הטרדה, וכן, בזהירות מתבקשת בהחלט ניתן לומר שהיא היתה על רקע מיני. היא כללה עלבונות, כללה אלימות פיזית קלה, כללה הצקות, כללה התייחסויות מבזות כלפי וכלפי היחסים שלי עם הבחור שיצאתי איתו באותה תקופה (המשפט היחיד שאני כנראה זוכרת לו, מלבד השיבושים חסרי החן של שמי כשפנה אלי, היה "שנינו יודעים שהייתי יכול לגרום לך לעזוב את החבר שלך בשנייה"). הכל, יש לציין, בחלל המוקד שאינו גדול במיוחד, מול אנשים. מול חברים, מול האחמ"שית.
כולם רואים, כולם יודעים. היחס כלפיו סלחני מאוד, אף אחד לא חושב אפילו לנזוף בו. אני ממשיכה לעבוד במחיצתו במשך החצי שנה לאחר מכן, עד שאני מוצאת עבודה אחרת.

נכון, לא "התלוננתי" לאיזשהו נציב קבילות. אבל גם כשהיה ברור שאני צריכה תמיכה, היא לא היתה שם. גם כשהיה ברור שאני לבד מול מישהו שמציק לי, הייתי צריכה בעיקר ללמוד להבין אותו ולרחם עליו ולהמשיך לתקתק מאתיים חמישים שיחות במשמרת. לא יודעת אם לחיבה של מנהל המוקד כלפיו היה קשר לזה (כלומר, אני לא בטוחה שמישהו אחר היה זוכה לגורל שונה); לא יודעת אם לעיניים היפות שלו היה קשר לזה. אבל אני כן יודעת שעבדתי במשך חצי שנה באקלים עויין שבו לגורמים האחראים בבירור לא אכפת משלומי ומרווחתי, ושהילדה בת העשרים שהייתי לא ממש רצתה להסתכן באובדן עבודה.

מי שחושב שאת יכולה, ככה בקלות, להרוס למישהו את החיים על תלונה סתמית או אפילו על איזו עלילה שאת בודה מליבך, טועה. הסירו דאגה מליבכם, אתם מוזמנים להמשיך להטריד כמה שבא לכם.

שיער, פסיכולוגיה בגרוש (חלק ב')

ביום ראשון האחרון, כלומר, ב-28.4, בשעה שתיים בצהריים, הפכתי לבלונדינית. יש שיגידו (מספרם נזיל, אנשים נכנסים ויוצאים מהקטגוריה הזו כל הזמן) שהייתי בלונדינית גם קודם, בין אם בצבע השיער או בתת הגוונים שאפיינו אותו, ובין אם בסטריאוטיפים הנלווים לבלונד (אני מודה שהאחרונים מעטים יותר, אבל הם קיימים), אבל מה שיושב לי על הראש עכשיו לא יכול להיות מוסבר בחיוך תמים ו"אההה כן, הייתי יותר מדי זמן בשמש והיא פשוט הבהירה אותו" – מדובר בשינוי קהה, נגיד, לפחות 135 מעלות.

כאשר בחורה, המזוהה עם הג'ינג', כפי שהיתה מזוהה אמתכם הנאמנה (אני לא ג'ינג'ית טבעית, כן? אבל מסתבר שלא מעט אנשים חשבו שכן, וגם אלה שידעו שהוא צבוע התרגלו להתייחס אלי כאל ג'ינג'ית), הולכת ומשקיעה שלוש שעות וחצי מזמנה (הייתי מפרטת אבל זה לא תהליך מעניין במיוחד. אני יכולה רק להגיד שצביעת שיער לוקחת לי בדרך כלל לא יותר משעה-גג-בלחץ, כך שהייתי מופתעת וגם חששתי לאחר לעבודה), זה מעורר משהו. ולמרות שאינני בחורה המסובבת ראשים בשגרה, והייתי מעזה ואומרת שאני אפילו מאוד סולידית במראה, בלונד יוצר שינוי שקשה להתעלם ממנו.

מדוע? למה בלונד נראה לנו כמו שינוי דרסטי יותר שאישה עושה, גם אם מדובר באישה שמשנה את מחלפותיה חדשות לבקרים? הרי אנשים ראו אותי צבועה לחום כהה מאוד, לג'ינג'י, לאדום – שלושה צבעים שאינם הצבע המקורי שלי ואחד מהם (האדום) אפילו לא נראה טבעי במיוחד. אז מה הקטע?

כאן נידרש לקצת רקע. אני רחוקה מלהבין יותר מדי בגנטיקה, והידע שלי נותר ברמת ידע פופולרי (כלומר, ויקיפדיה), כך שאם יש מישהו שמבין בנושא יותר ממני הוא מוזמן (!) לתקן. הבלונד מוכר כמוטציה גנטית שהופיעה בקרב ילידי אירופה לפני כ- 11,000 שנה, מוטציה שלפניה הם היו כהי שיער כשאר יושבי הכדור – כאשר אחד ההסברים להופעה של עור ושיער בהירים קשורה למחסור היחסי באור השמש וספיגה של ויטמין D (או משהו, אני כאמור לא טובה בביולוגיה ובטח שלא בלהסביר אותה). תיאוריה אחרת מציעה שהבלונד התפתח (כמוטציה) יותר מפעם אחת במקומות שונים בעולם, מה שמסביר את ההתפשטות המהירה שלו. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שהבלונד הוא מוטציה. ומוטציה, גם לאנשים שהידע הביולוגי שלהם זעיר, מוכרת כמילה עם משמעות תרבותית מאוד ברורה.

עכשיו נקפוץ לעולם תוכן אחר, ונידרש למקור הלשוני של המילה בלונד. גם כאן, בלשנים מוזמנים לתקן.
יש הרבה הצעות אפשריות למקור של המילה. אנגלית היא שפה די אקלקטית בסופו של יום, והמילה "בלונד" היא ממילא קצת על-שפתית. בכל זאת, אני אבחר משהו אחד שמצא חן בעיני: משמעות המילה האנגלית-עתיקה beblonden היא "צבוע". כך שהתפיסה של בלונד כמשהו לא טבעי היא לא רק עניין ביולוגי (והרי יש הרבה עובדות ביולוגיות שלא קיבלו הכרה בנורמות תרבותיות) אלא גם כזו שחלחלה לשפה.

כעת, משסיימנו את ההסברים הללו, אפשר לתהות אם *אני* מרגישה אחרת, כי בסופו של דבר זה מה שכולם שואלים אותי – איך החיים בתור בלונדינית? האם בלונדיניות אכן נהנות יותר?
ובכן, שיער בלונדיני הוא שיער יותר תובעני ותלותי. כחומה/ג'ינג'ית שהתברכה בשיער רך, חלק וחביב, לטפל בו בבוקר דרש ממני בערך שלוש העברות מברשת ואני מודה – לא תמיד טרחתי להציץ במראה לפני שיצאתי מהבית. הבלונד, לעומת זאת, דורש ממני לא רק להציץ ולראות – יש לו דרישות. יש לו דרישות בנוגע לצבע הבגדים שלי, יש לו דרישות שאתאפר, יש לו דרישות שאסתרק יותר.

מצד שני, ואולי זו תחושה שנובעת קצת מפרנויה וקצת מחשיבה משאלתית, אני כן מרגישה שמביטים בי יותר. כן. בהחלט. אמנם מדובר בשבוע, ואי אפשר להסיק משבוע אחד, ואולי זו בכלל אני שמקרינה החוצה את התחושה של "אני אחרת, משהו בי שונה". אין לדעת. אבל בינתיים, הבלונד הולך ומתבהר (סטגדיש) כחבר תובעני ומתגמל.

שלכם, מעולם שבו כולנו אנתרופולוגים בתצפיות משתתפות,
ענת.

(הערת צד לעצמי: אני כותבת במידה מסוימת של חן ושנינות ולא חשה מומחיות בשום עולם תוכן – האם זה אומר שיש לי עתיד ככותבת טורים באתר אינטרנט כלשהו?)

לילה של דמעות מטאפוריות שמסרבות לצאת

כשהייתי בכיתה ג', אבחנו אותי כמחוננת. או, למען הדיוק, ככמעט מחוננת.

בכיתה י"ב ניגשתי לפסיכומטרי וקיבלתי 727.

את התיכון סיימתי כתלמידה מצטיינת וכמצטיינת מגמה (מדעי החברה, אבל עדיין).

יש לי ממוצע בגרויות משוקלל של 108.

ואני לא מצליחה לסיים תואר במסלול האומלל ביותר שיש לאוניברסיטה העברית להציע.

אני יודעת שעובדתית אני כנראה לא טיפשה, אבל אני מרגישה כמו הדבר הכי כושל שדרך אי פעם על כדור הארץ.

וזה, אתם יכולים בטח לנחש, לא ממש נעים.

ואין לי מושג מה לעשות עם זה. כי ניסיתי כל מיני דברים. אבל אני פשוט לא מסוגלת להתרכז, ולא מסוגלת ללמוד, ולא מסוגלת לתרגם הבנה של החומר לציון טוב. וזה לא משנה אם אני לומדת יום או שבוע, אם אני משקיעה בעבודה לילה אחד או שלושה ימים. זה עדיין אותו מפח נפש שצפוי לי בסוף.

ואם כל זה לא מספיק, אז גם לבכות אני לא מצליחה.

מכתבים שלא נכתבו

(חלק א)

אני כותבת לך לא משום שאת יפה, ולא בשל חוכמתך. אני אפילו לא כותבת לך בגלל היכולת שלך לרקוח שיקויים מכשפים.
אני כותבת לך כי אני חייבת. כי משהו בי מבקש את זה בכאב. לא כאב גדול, שממלא את כל חלל הגוף ברעל. כאב קטן כזה, ממוקד, עיקש ומעצבן, שלא עובר. אני מרגישה שהגזמתי, מרגישה שהעסקת את ליבי ואת מחשבותיי יותר מדי. יותר מכפי שהיה רצוי, יותר מכפי שההגיון מוכן לקבל ולשאת.

ואני לא מוכנה לסלוח על זה לעצמי. על הבחילה שנגרמה לי כל פעם שהרהרתי בך, ובכלל לא באשמתך. את הרי לא בחרת שום דבר מכל זה. את לא בחרת להיכנס לעולם שבמקרה אני חלק ממנו; את בטח לא בחרת להיתקע בראש שלי ולהתרוצץ שם, מכאיבה לי כמו שרק מושא לתשומת לב של מישהו יקר יכול להכאיב. אני רוצה שתדעי שגם אני לא בחרתי. גם אני לא בחרתי לחשוב על דמותך היפה והאלגנטית, ששונה כל כך משלי; אני, עם כל האנושיות הזו, כל הפגמים האלה שאני לא טורחת להסתיר ואפילו לא מעמידה פני מתביישת בהם. כל הטעויות האלה, שבכלל אין לי מושג אם את יודעת איך הן קורות. הלשון שלך בטח אף פעם לא מתבלבלת כמו שלי, ואת בטח אף פעם לא מוצאת את עצמך מגושמת וחסרת חן ועילגת. יש בחורות שזה לא קורה להן אף פעם – ואני מוכנה להישבע שאת גורמת לי להאמין שאת אחת מאלה.

לכי לך, לכי קחי את כל העדינות והנסיכתיות הזו שלך, תראי לי כמה מזרנים צריך בשביל שלא תחושי בעדשה יותר.

אני אחכה פה בינתיים, ואמשיך לא להירדם על המזרן האחד שלי שמתחתיו אין שום עדשות, כשהגשם ניתך מבעד לחלון והחורף עוטף אותי כמו עוד שמיכה ומוציא ממני את כל החיוניות והשמחה שהיתה יכולה להיות לי, כל מה שטוב בי שגורם לאנשים לחבב אותי, כל מה שהיה אולי, בעולם אחר, מקביל, גורם גם לך לחבב אותי. אולי. ואין לי מושג אילו יכולתי לחבב אותך; אין לי מושג אם יש בינינו מן המשותף; אבל הנוכחות שלך בעולם, עם כל התכונות המרשימות האלה שהופכות אותך למי שאת, ובעיקר, מבעד לעיניים האגוצנטריות שלי, לכל כך שונה ממני לטובה, הנוכחות הזו תמשיך לנקר באיזשהו חלק קטן שילך ויקטן. היא תמשיך להיות שם.

כי כאלה הן נסיכות – גם כשאנחנו רוצים להאמין שהתגברנו עליהן, תמיד בא איזה רגע שמזכיר לנו שהן בעצם מה שמלמדים אותנו לרצות להיות. ואת נסיכה. ואני לא. אני סתם בן אדם רגיל לגמרי, עם חיוך נעים ושיער יפה ועיניים טובות. שום דבר שלא ראו כבר בכל אחת אחרת.

שלך,

אני.

שיער, פסיכולוגיה בגרוש.

בימים האחרונים, השיער שלי, שהוא אחד הדברים הטובים בי לדעת כל מי שאי פעם חיווה דעתו, לא מסתדר. וכשהשיער לא מסתדר, משהו בי לא מסתדר. לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל משהו לא עובד בלעדיו. כאילו קשה לי לצאת בבוקר בלי לדעת שהוא מייצג אותי כמו שצריך.

קצת רקע: בורכתי בשיער חלק. מה זה חלק? סרגל. חוטי משי דקיקים. אמא אומרת שכשהייתי ילדה היה נורא כיף לסרק אותי, כי שום דבר לא נדבק אליו. הוא חלק עד היום, אם כי באופן פחות קיצוני מאיך שהיה פעם. אממה, אין רע בלי טוב, ובמקביל לחלק, הוא גם דק. ומגיע לקצה גבול היכולת שלו מבחינת צמיחה די מהר. ושלא נדבר בכלל על ההתעללות שהעברתי אותו מבחינת צבע. זו באמת סאגה שעוברים בה גוונים שונים של חום ואדום ואפילו, באיזה רגע של חולשה שניותיים אחרי השחרור מצה"ל, גם שחור (כן, אני חננה, גם בדברים שבהם אני מתפרעת אני חננה).

עכשיו, מה העניין? שכמו כל דבר, לטבע מסוים של שיער יש השפעה על האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ואנשים אחרים; אני, עם השיער החלק והשביל באמצע, תמיד איצור רושם תמים וצעיר מכפי גילי. באותה מידה, בחורות שיש להן שיער ארוך ומלא, תמיד תיראנה יותר מרשימות.

וזו הסיבה שבחורות שיש להן מספיק שיער כדי להסתובב בעולם עם "גולגול" או עם צמות שכרוכות סביב ראשן, או סתם עם קוקו גבוה, גורמות לי תמיד להרגיש קטנה, שולית, בלתי מורגשת. אין לזה שום קשר למציאות וזה לחלוטין לא רציונלי, אבל בחורות עם שיער ארוך, כאלה שיש להן שובל שנמשך עד אמצע הגב, פשוט דוקרות אותי. צובטות לי באיזה מקום עלום כזה, שאי אפשר ממש להבחין. תמיד רציתי להיות כזו. ואף פעם לא יכולתי.

זה כנראה קשור לזה ששיער ארוך הוא סמל ברור ומובהק לנשיות; תסתכלו על ונוס של בוטיצ'לי. השיער שלה חי ומלא תנועה. הוא לא חלק. הוא לא קצר. הוא עבה וגלי וממלא את העולם בנוכחות.

שלי לא כזה. שלי צנוע ועדין, על אף חינניותו. ואולי זו אחת הסיבות שבגללן קשה לי להרגיש מרשימה. אולי זו אחת הסיבות שעדיין מרגיש לי לא הגיוני שאנשים זרים שמדברים עלי בגוף שלישי אומרים "אישה" ולא "בחורה" או אפילו "ילדה". אולי בגלל זה ברור לי שאף אחד אף פעם לא יסובב את הראש כשאכנס לחדר, לא משנה מה אלבש; ואולי, ונשבעת, זה האולי האחרון, אולי בגלל זה אני מרגישה שממש קריטי מבחינתי לנעול משהו עם עקב שנוקש. כדי להרגיש שבכל זאת, יש לי דרך לגרום לאנשים לשים לב אלי.

אז בימים האחרונים, כשבנוסף לתכונותיו הרגילות, הוא גם מסרב להסתדר, אני מרגישה תמיד כמו איזו ילדה קטנה ומרושלת שיצאה מהבית מהר מדי. כמו הענת שהייתי בתיכון, שלא היה לה אכפת מבגדים ולא ממש ייחסה חשיבות רבה מדי לאיך שהיא נראית; שרק רצתה שיהיה לה נוח. מצחיק לחשוב על זה היום, כשאני בכלל לא מתייחסת לנוחות כפרמטר בבחירת בגדים או נעליים; אבל באמת שהייתי כזו פעם. שלומפרית. לא מסודרת. אני מרגישה שהוא בוגד בי, כאילו הטלתי עליו יותר מדי אחריות ועכשיו הוא מתמרד. אומר שנמאס לו. נמאס לו להיות הדבר היחיד שאני מרגישה איתו בנוח.

אני יכולה להבין אותו, זו אחריות כבדה. במיוחד בשביל שיער כל כך מועט באופן יחסי. ובימים האחרונים, כשהוא לא מסתדר ואני מרגישה חסרת ביטחון במיוחד (קורה. תקופות. עוברים הלאה), וכל מה שבא לי לעשות זה להתחפר בפוך ולא לתת לאף אחד לראות אותי כשאני מתעוררת, אבל אי אפשר, כי זה לא עובד ככה במציאות, ואת חייבת לצאת מהפוך וללבוש בגדים ולהיראות יפה ולחייך ולהעמיד פנים שאת בטוחה במה שיש לך לומר ולהציע לעולם – בימים האלה אני מרגישה שקשה לי יותר, קשה לי יותר כי אני בלעדיו.

לרוב, הייתי פותרת את זה ע"י תספורת, או צבע, או איזשהו שינוי דרסטי שיגרום לאנשים לשים לב. אבל הפעם, הפעם הבטחתי לעצמי שלא. שאני אחזיק מעמד לבד, ואתן לשורשים לבצבץ, ואתן לשיער שלי את תקופת ההתפרעות וההתמרדות שהוא צריך. כי לפעמים צריך לתת גם לעוגן שלך חופשה.

ועכשיו אני רק צריכה למצוא עוגן אחר. רק שאין לי שום רעיון.

שנה טובה.

אולי לא הבנתי נכון, אבל

כמה מילים לעניין שירה גרינבוים.

קודם כל, לסיפור הזה יש המשך נחמד ומשמח: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/426/423.html

כן, כבר נכתב על זה. למעשה, את העמדה הכללית שלי בסיפור שטחה מצוין ואן דר סיסטר, פה.

אבל כשפרסמתי את הפוסט המעולה שלה אצלי, אחת התגובות (שאחר כך גם ראיתי שוב ברוחה בשיתוף אחר), היתה "היום, כשילדים בני 13 כבר מקיימים יחסי מין, ברור שירצו להגן על הילדים יותר".

הטענה הזו, שהיא בעצם לקחת את העיקרון של "קול באישה ערווה" ולהשליך אותו גם על כל דבר אחר שנשים (או ילדות, במקרה שלנו) עושות, מעבר לזה שהיא מבחילה ברמה המוסרית וקצת מדאיגה ברמה האנושית (כי היא מסתכלת על יצורים אנושיים דרך הפריזמה הצרה של מה שיש להם בין הרגליים והיותם מושא אפשרי ליחסי מין – אני מרשה לעצמי להניח שזה היה עובד גם הפוך אם זה לא היה משחק כדורסל אלא ילד שרוצה להתערות בין ילדות); מעבר לזה שהיא כרגיל הופכת את היצר המיני למשהו שתמיד נמצא שם ושולט בנו לחלוטין, משל חיינו במוח של זיגמונד פרויד; מעבר לזה שהיא מציעה כפתרון גישה חשוכה ולא ממש ריאלית;

הטענה הזו פשוט מגוחכת ברמה החינוכית.

למה? או. על זה בדיוק רציתי לדבר.

אני אמנם די כופרת, וההבנה שלי בעקרונות הדת שבמקרה נולדתי לתוכה אינה מרשימה כמו של אחרים שאני מכירה, אבל אני די בטוחה שהגישה היהודית כלפי מגע אינטימי ומיניות, בניגוד למה שמוכר מהנצרות, היא לא שלילה גורפת שרואה במגע הזה חטא גמור או משהו בזוי כשלעצמו; למיטב הבנתי הצנועה, היהדות מתייחסת למגע הזה כאל משהו טוב ויפה, ואפילו רואה בו מצווה, רק שזה משהו חשוב, ורגיש, ומיוחד – אז לא עושים אותו עם כולם, אלא עם אדם אחד ספציפי. עכשיו, אני, כמובן, חילונית, והעמדה שלי היא שבמיטה אנשים צריכים לעשות בדיוק מה שטוב ובריא עבורם, ולא מה שאיזה קודקס חברתי עלום קובע להם, בין אם קבע בשנים האחרונות ובין אם לפני אלף שנה; אבל אם רוצים לעצב אצל ילדים או בני נוער גישה כזו, שרואה במין משהו מיוחד ואינטימי – לא עדיף ללכת בכיוון חיובי?

לא עדיף, נניח, לדבר על זה? להסביר? למצוא זמן שבו נדרשים לסוגיות האלה שהן מספיק חשובות בשביל שיהיו נוכחות בחיים שלנו מגיל צעיר, אבל אי אפשר ללמוד עליהן בצורה טובה לבד, בלי גורם מכוון או מנחה? כי בניגוד לשירים של ביאליק, או לעובדות היסטוריות, או לפתרון משוואה ריבועית, דילמות שנוגעות ליחסי אנוש הן משהו שצריך בו הכוונה מתמשכת, והן משהו שלא תמיד יש כתובת נוחה לגביו; וגישה בריאה לזוגיות ולמיניות היא לא דבר שנולדים איתו והיא גם לא דבר שקל ליצור (וכולנו פגשנו דוגמאות לכך, שלא לדבר על כך שבסבירות גבוהה יש לנו גם את הקשיים שלנו). זה נמצא בחסר בכל מערכת החינוך, כמובן – אני חושבת שרוב הבוגרים ממוצעים, לא משנה באיזה זרם ותחת איזה פיקוח, יסכימו איתי.

זה לא נוח ולא פשוט לפתוח את הנושא הזה בצורה טובה, אבל זה הרבה יותר אפקטיבי ובריא לטווח הארוך מאשר פשוט לצייר גדר וירטואלית סביב 51% מהאוכלוסיה ולכתוב עליה "אסור". זה גם יכול לאפשר, רחמנא לצלן, לראות בנשים בני אדם. כאלה שאפשר לשוחח איתן, להתיידד איתן, לשחק איתן כדורסל. בלי איסורים, בלי חרמות, בלי לגרום לבכי ולסקנדל ולפחד טבעי שישראל מקצינה ומדרדרת את מעמד הנשים שלה. אתם רוצים לגרום לתלמידים שלכם, לחניכים שלכם, להבין שמין הוא מעשה ששמור למישהו מיוחד? אז תסבירו *את זה*. מביך? ובכן, נראה לי שלשירה גרינבוים היה מביך הרבה יותר. והיא לא אשמה. אז תעשו את העבודה שלכם – ותהיו מחנכים.

דברים שלמדתי על עצמי בשבוע בברלין

אפתח בשורה התחתונה: לא אהבתי את ברלין. מצאתי אותה קרה, מדכאת ולא נעימה. מצאתי בירה זולה עד כדי גיחוך, קפה יקר ולא טעים, מוזיאונים נהדרים והדבר החשוב מכל – אנשים לא נחמדים. אנשים שבישראלית הייתי מרשה לעצמי לקרוא להם "גסי רוח", אבל בברלין הם נחשבים לקורקטיים, לחוצים או מקסימום כעוסים. גם (ובעיקר, וזה ככל הנראה אחד הדברים שהכי שגעו אותי) על ידי ישראלים שבאים לטייל.
למי שלא יודע, זו היתה הפעם הראשונה שבה אזרתי אומץ לנסוע לטייל לבד. הנסיעות הקודמות שלי היו עם המשפחה או עם בית הספר, ככה שהייתי לחוצה להפליא לפני ובמהלך. נוסיף לזה את העובדה שלא יצאתי לחופשה אמיתית כבר ארבע שנים (ההגדרה השגרתית שלי לחופשה היא "זמן שבו אני רק עובדת ואין לי מטלות לימודיות"), את זה שאני, כידוע, מכורה לפייסבוק ולחדשות, ונגלה שיש לנו נקודת פתיחה נהדרת לפיאסקו גמור.
זה לא היה פיאסקו גמור, אבל זה בהחלט לא היה מוצלח.

זה התחיל דווקא טוב. הטיסה (עם חברת ישראייר, שאיחרה את מועד הטיסה בלי שאקבל שום הודעה) היתה מושלמת, נעימה, אפילו האוכל היה טעים מכרגיל. ואז מגיעים לשנפלד, והכל יותר איטי ממה שאני זוכרת בבית. מגיעים לפקיד המאיים קמעא, הוא חותם לי בדרכון, אני הולכת לאסוף את המזוודה, הכל בסדר, ואז – מנסה למצוא את דרכי להוסטל.

או. זו נקודה נחמדה. נכון זה שהתחבורה הציבורית בארץ ממש איומה? אז זה נכון במאה אחוז ואני יכולה לדבר על זה חזור ודבר. נכון גם הדבר שהתחבורה הציבורית של ברלין מוצלחת מאוד. מה שכדאי לציין זה שהרכבת מנתב"ג – היא באמת מנתב"ג, ולא דורשת יותר מדי הליכה (למעשה היא דורשת פתיחת דלת וירידה בגרם מדרגות); תחנת הרכבת של שנפלד, לעומת זאת, נמצאת במרחק לא מבוטל עבור אנשים עם מיטלטלין וגם אין אליה שילוט ראוי. בניגוד, כמובן, לכמעט כל דבר אחר שנתקלתי בו בברלין (הם בכלל מאוד מוצלחים בשילוט, החבר'ה האלה. אחזור לכך בהמשך).

אז הגעתי בשלום למנהרה שמתחת לתחנה (הגרמני במודיעין לא ידע להסביר לי באנגלית איך מגיעים לשם. אני חוזרת, האיש במודיעין, בנמל התעופה של אחת מהערים המתויירות בעולם, לא ידע להסביר לי איך מגיעים ברגל לתחנת הרכבת. שאלתי בריטי חביב שעמד מחוץ לתחנה וחיכה לאוטובוס) וניסיתי לרכוש כרטיס תקופתי לתחבורה הציבורית. זה לא ממש הלך בהתחלה, אבל בסוף גם את המשוכה הזו עברנו. עליתי לתחנה, תיקפתי את הכרטיס וחיכיתי לרכבת, שהגיעה, כמובן, בזמן.

לא אלאה אתכם באיך הלכתי לאיבוד בערב הראשון והסתובבתי לי בגשם, ונעשה פאסט פורוורד לשלב שבו אני אחרי הצ'ק אין באכסנייה. אכסנייה מעולה, אגב, מאוד נקייה ונעימה, שירות מקסים ומיקום נוח (בהסתייגות שהחדרים קטנטנים. לי זה לא מפריע, אבל מן הסתם יש מי שכן), תמורה הולמת ולמעלה מזה למחיר. נכנסתי לחדר, ניסיתי לעשות טלפון, וגיליתי שחברת סלקום היקרה פיקששה את תכנית החו"ל שלי ואין לי שיחות יוצאות. וככה יצא שאת הלילה הראשון שלי בברלין ביליתי בלהתעפץ על המיטה תוך כדי ניסיונות לתקשר עם סלקום.

ניחא.

למחרת עשיתי סיור "אתרי חובה" במשך חמש שעות. אחריו שוטטתי לי קצת וניסיתי למצוא מקום עם קפה במחיר סביר ואפשרות לטעון את הטלפון הנייד. כשלתי במשימה באופן חלקי. התבאסתי. טענתי את הטלפון במקום עם מחירי קפה לא סבירים.רציתי לדבר עם מישהו, ולא יכולתי. ההורים התקשרו, ושמחתי. הסברתי להם שהבטרייה בנייד נגמרת לי הרבה יותר מהר מאשר בארץ, והם אמרו לי לקמץ במסרונים. וזה היה הדבר הראשון שלמדתי על עצמי בטיול: אני באמת באמת איומה בלהיות בחופש. באמת גרועה בלא לדעת מה קורה, בשלא יתקשרו איתי וישאלו אותי שאלות.

חזרתי לשוטט. מצאתי חנות מקסימה של גילופי וצעצועי עץ, וכשיצאתי ממנה גיליתי שהיא איטלקית. כי אם משהו משמח אותך בברלין, הוא חייב להיות איטלקי, לא? כל דבר אחר פשוט לא יהיה הגיוני. לא משנה. המשכתי ללכת והגעתי לכיכר מרכזית בעיר, והחלטתי לנסות לקנות לעצמי משהו נחמד. לא מצאתי.

אחד הדברים שהמליצו לי לעשות בברלין, טרם נסיעתי, היה לאכול הרבה גבינות. זה נכון, הגבינות שם זולות להפליא; גוש מקסים של קמבבר עלה לי בערך שמונה שקלים. רק שאז הגעתי לקופה. בידי לחמנית נחמדת, קופסה קטנה של עגבניות שרי חייכניות וחריץ גבינה מלבב – הכל ביחד הסתכם למחיר משובב נפש. חשבתי שאני עלולה עוד להישבות בקסמה של העיר ולחזור הביתה כמו כל האנשים שאני לא מסוגלת להקשיב להם; ואז הקופאית התחילה לצעוק עלי. למה? כי ביקשתי ממנה לחזור שוב על הבקשה שלה שלא הבנתי (למותר לציין שלא היא ולא אף אחד אחר בחנות חשבו לנסות להסביר לי לאט יותר או באנגלית).

עכשיו, נכון. אני בחורה מאוד רגישה, ויש הרבה אנשים שהיו פשוט מתעלמים והולכים. אבל אני יצאתי לחופשה הראשונה מזה ארבע שנים; אני אדם חייכן ונעים לרוב, ומקבלת, איכשהו, יחס בהתאם; פשוט לא הייתי מוכנה לכלבה הגרמניה הזו. היא לא רק צעקה עלי: היא גם צחקה עלי ביחד עם הבחור שעמד מאחורי בתור. הם עוד הסתכלו עלי אחרי שיצאתי משם מבוישת, והמשיכו לצחוק ביניהם.

זו היתה הפעם השנייה בטיול שלי שמצאתי את עצמי יושבת לבד ובוכה. למזלי, באותו איזור איתרתי סניף של הרשת היעילה והזולה C&A, וחזרתי להוסטל עם עגילים וגרביונים חדשים להמתקת החוויה. בערב – יציאה לבירה עם שני קנדים חביבים.

עוברים יום.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים עם קצת שוטטות באמצע. אז למדתי על עצמי את הדבר השני: אני מבינה הרבה יותר גרמנית ממה שציפיתי. כמובן, רק הבנה פאסיבית, ורק של טקסט כתוב – כמיטב המסורת חסרת הביטחון שלי, לתקשר בשפה המקומית לא העזתי לנסות אפילו. אבל לא היתה לי כמעט בעיה להבין שלטים או תפריטים, והיו דקות ארוכות של קריאת הסברים על מיצגים במוזיאונים שתפסתי את עצמי קוראת את הגרמנית במקום את האנגלית.

אין לי ממש הקשר לזה, אבל אני חייבת לציין משהו על התחבורה הציבורית הברלינאית – עיקר היתרון שלה על פני זו המוכרת לי מהארץ נעוץ בתדירות ובזמינות (כלומר, לילות וסופ"שים). מבחינת רישות ומיקום, יש מקומות פחות נגישים בברלין, ממש כמו שיש מקומות פחות נגישים בארץ (ולא רק שכונות שוליים עשירות, כן? המוזיאון היהודי, למשל, נמצא כמעט ק"מ שלם מתחנת הרכבת הקרובה אליו); מבחינת הצפיפות זו בדיוק אותה צפיפות אם לא יותר גרוע (כלומר, זו אותה צפיפות, אבל זה יותר גרוע כי נוסעים מהר יותר ולכן זה יותר מסוכן), וכמובן שהעלות שלה היא פי שניים – כרטיס שבועי עלה לי יותר ממחצית מחירו של חופשי חודשי באגד (וזה בלי הנחת הסטודנט שלי שחותכת הכל לכדי מחצית). אממה? בברלין אנשים פשוט מתלוננים פחות. הם מתלוננים פחות על זה שהתחנה לא נמצאת מטר ממחוז חפצם והם מתלוננים פחות על זה שצפוף. זה הכל.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים, היה חביב ונחמד וחשבתי לעצמי שאולי היחסים בינינו מתחילים להפשיר, ומעתה יהיה טוב.

ואז הגיע היום החמישי.

ביום החמישי הלכתי למוזיאון שנמצא באיזור אחד של העיר, ובשתיים בצהריים הייתי אמורה להיות בחלק אחר כדי להתחיל סיור מודרך. רצה הגורל ונשאר לי שפע של זמן, אז חשבתי לי שאגיע לשם יותר מוקדם ואסתובב קצת. אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילי.

כזכור, הכרטיס שלי היה כרטיס שבועי, ולא היה ברור אם אני אמורה לתקף אותו שוב מדי נסיעה או לא; בגב הכרטיס זה לא היה כתוב (לפחות לא באנגלית, ולמיטב הבנתי גם לא בגרמנית), באף אוטומט למכירת כרטיסים או במכשיר תיקוף זה לא צוין, ואנשים שונים ששאלתי אותם סיפקו לי תשובות הפוכות; אז ליתר ביטחון, ולמודת נסיון ירושלמי (בו צריך לתקף מדי נסיעה מחדש), תיקפתי. וכשצמד פקחים ראו את הכרטיס שלי, הם, כי זה כנראה מה שגרמנים עושים, התחילו לצעוק עלי.

עכשיו, מילא שהם צעקו; אבל הם צעקו בגרמנית, וכשהסברתי להם שאני לא מבינה, שוב ושוב, הם לא התנהגו כמו אנשים תבוניים וניסו למצוא דרך להסביר בשפה אחרת (נגיד, לחפש מישהו בתחנה או לנסות להסביר באנגלית רצוצה, כמו שהיה עושה כל פקח ברכבת הקלה המזעזעת שלנו, ובחיי, ראיתי את זה קורה עשרות פעמים). הם השאירו לי, תיירת קטנה, בודדה ולחוצה על סף דמעות, את העבודה הזו.

ואם זה לא מספיק, אחר כך, כשהמכונה לא קיבלה את השטר שהיה לי, הלכתי למוכרת בקיוסק בתחנה וביקשתי ממנה, והיא שוב צעקה עלי. "אין כסף, זה לא בנק פה!" היא צעקה עלי שוב ושוב בגרמנית, כאילו לא שאלתי שאלה לגיטימית לחלוטין שהישראלי הממוצע (והמושמץ שלא בצדק, מסתבר) בסבירות גבוהה היה משיב עליה בחיוב חסר רצון או ב"לא" עם הבעת פנים מתנצלת. וכן, גם כאלה מקרים ראיתי עשרות.

אגב, עם כמה שהיה לי נוח להתמודד עם זה בהומור כשסיפרתי על זה, למשל, לשותפה לחדר בהוסטל – התוספת של "ואני יהודיה, אז זה טריגרי" היתה שטות מוחלטת. לא הרגשתי שום דבר כזה. זו פשוט היתה גסות רוח טהורה שגרמה לי לחוש סלידה עמוקה. אנשים לא אמורים לדבר ככה. נותני שירות בעיר מתוירת שנמצאת בגירעון של עשרות מליארדי יורו ועיקר הכנסתה הוא ככל הנראה מתיירים, לא אמורים לדבר ככה.
לא ליהודים, לא לאמריקאים ולא לאף אחד.

אז יצאתי מהתחנה, ישבתי על ספסל, שוב, ובכיתי, שוב. כעסתי, רתחתי מזעם. לא רציתי להמשיך לטייל, לא רציתי לחזור לתחנה, לא רציתי לעשות כלום שלא כולל הסתגרות בין קירות ודפיקת הראש במיטה. אבל זה לא היה אפשרי במיוחד, אז כיתתתי רגלי עד שמצאתי מקום לקנות בו משהו כדי שיהיו לי שטרות קטנים יותר, חזרתי לתחנה, קניתי כרטיס נוסף, והמשכתי בדרכי. הסיור היה מגניב למדי, יש לציין.

באותו יום למדתי את הדבר החשוב ביותר – אם את נמצאת בעיר שתושביה אינם חזקים ביחסי אנוש, עליך ללמוד לסמוך על עצמך. אנד סו איי דיד. הפסקתי לפחד ברגע שהבנתי שלא משנה כמה האנשים הם קקות, אם השילוט שלהם מצוין ויש לך מפה – את תסתדרי. ואולי, בעצם, זה הלקח החשוב ביותר מכל הטיול – אם יש לך אינסטינקטים – לכי איתם. אם האינסטינקט שלך אומר לך שסביר להניח שברלין היא לא בשבילך, ולו בשל ראיית עולם שונה שיש למספרים בשבחה – כנראה האינסטינקט שם מסיבה מסוימת.

למחרת הגיעה חברה, ככה שהיה לי נעים יותר; אבל הנאה, באופן כללי, לא ממש היתה שם. ברלין לא היתה כיפית. היא גם לא יפה במיוחד. היא כן מאוד מעניינת ויש לה הרבה קלאסה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה עוד יותר לחזור לארץ ולערים האהובות שלי, שבהן האוכל יקר יותר, התחבורה נדירה יותר – אך האנשים, האנשים טובים בעיני. ואם הם לא טובים בעיני – אני יכולה להגיד את זה, וזה יתקבל על הדעת, וכולנו נצחק ביחד, ואף אחד לא יגיד לי "נו, הם סתם נלחצים כי הם לא יודעים לתקשר".

(חוץ מזה, שבעברית הכל נשמע פחות רציני ויותר שטוף שמש, איכשהו)

ונסיים בשיר מגניב, שהשאפל היקר שלי טרח להזכיר לי גם בטיסה הלוך וגם בחזור.

נ.ב: באופן אירוני, מאז ששבתי לירושלים לא יצא לי לחכות לתח"צ יותר מארבע דקות, כולם מחייכים, מזג האוויר נעים ואפילו הסריגים בקסטרו עולים בדיוק כמו בחנויות באירופה. אולי ישראל חיכתה לשובי?

יאללה יאללה

טוב, אז בואו נדבר על הטרדות מיניות. זה היה צריך להגיע מתישהו, לא?

אז היו את כל הפעמים האלה שבהן הלכתי (באור, בטריינינג ובסווטשירט, ליד המעונות) וחטפתי שריקות וצעקות. היתה גם את הפעם ההיא שבה, במסגרת העבודה ב"רמי לוי", בעודי לובשת בגדים רחבים ומטגנת נקניקיות, מישהו בסופרמרקט ניצל את החביבות שלי כדי ללטוש מבט בישבן שלי. נעזוב את המקרים האלה, כי למרות ההשפעה שלהם על החיים שלי, הם לא הובילו לשינויים קוגניטיביים ברמה המיידית.

היתה גם הפעם ההיא, שעליה אני רוצה להתעכב. הפעם שבה לבשתי שמלת מחוך שחורה עם עיטורי דובדבנים והעזתי לצאת מהבית בלי חזיה. כנראה נראיתי יפה, אין לי דרך לדעת. לבשתי אותה למסיבה, אבל לא אספו אותי אליה – נסעתי ברכבת כרבע שעה ואז עוד היה עלי ללכת ברחוב הנביאים בירושלים בשעה מאוחרת יחסית.

בתחנות הראשונות, הבחור הצעיר שישב לידי שאל אותי בטון סליזי משהו אם אני "יורדת". אמרתי לו שלא, בטון קפוא למדי, והוא המשיך לנסות לדובב אותי; למזלי אחרי זמן לא רב הוא יצא מהרכבת, ובמקומו עלה גבר מבוגר למדי שהתיישב לידי ובהה בי משל הייתי נתח עסיסי של בשר.

ואתם יודעים מה קרה? מה שקרה היה שפחדתי ללכת אחר כך לבד. פשוט פחדתי. אני, עם כל הפמיניזם שלי, עם כל הלוחמנות והאסרטיביות, אחרי שעברתי רדוקציה לגוש בשר על ידי גברים שהסתכלו עלי, הפנמתי את הרדוקציה הזו והתייחסתי לעצמי כאל סך המאפיינים הפיזיים שלי – אישה + מטר שישים + קטנה + רצה לאט + נעלי עקב. לבד ברחוב. מתה מפחד (כדי להשלים את הסיפור, בדרך חזרה ידיד שלי, שבמקרה ולמזלי היה באותו ערב עם רכב, הסיע אותי), והכי גרוע: התחרטתי שיצאתי מהבית בלבוש הזה והאשמתי את עצמי.

כי כשאת תלויה בתחבורה ציבורית, או בחסדי הרחוב, או בנהגי מוניות, העצמאות שלך במילא נשדדת ממך, לפחות באופן חלקי, ואז, תרצי או לא תרצי, למגדר שלך יש יותר משמעות. לסטטיסטיקות, שאומרות שיש לך סיכוי של אחת לשלוש לעבור תקיפה מינית במהלך חייך, יש יותר משמעות. לכוח הפיזי שיש לגברים בהשוואה אליך, יש יותר משמעות. לציצים שלך יש יותר משמעות. לאמירות של אמא, שביקשה ממך מאז שהתחלת לפתח צורה נשית, שלא תסתובבי לבד בחושך, יש פתאום יותר משמעות. וזה נורא. זו תחושה של חוסר אונים, של אימה. של היעדר שליטה.

כשהייתי חיילת, שירתתי כשנה ביחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. התעסקתי במגדר בהיבטיו האקדמיים, ובהשלכות שלו לחיי ארגון צבאי. אחד המושגים שבהם נתקלתי שם היה "אקלים מטריד". אקלים מטריד הוא לא הטרדה. הוא לא משהו נקודתי. כשמו כן הוא – אווירה, סגנון התנהלות במקום מסוים שהופכים את ההימצאות בו לחוויה מטרידה עבור נשים מסוימות. אז האקלים המטריד הזה שכנע אותי לעזוב את הגבעה הצרפתית כדי להיות רחוקה מהפרחחים של עיסאוויה, ושכנע אותי לעולם לא לתת יותר הזדמנות לעבודת דיילות בסופרמרקט; אלה דברים פעוטים, כי הם בני החלפה וממילא לא ויתרתי על משהו כל כך מוצלח. אבל האקלים הזה גם הופך, לפעמים, כל נסיעה במונית לחוויה שאת משתדלת להימנע ממנה, וכל נסיון התנגנדרות למלווה בתחושות אשם בלתי פוסקות.

הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש אלטרנטיבה יותר מוצלחת מביצוע משפט שדה בפייסבוק. איתרע מזלי ואני לא חיה בעולם הזה. אני חיה בעולם שבו תיאור של חווית הטרדה תזכה אותי ב"יאללה יאללה" מפי רוב השומעים, או בחיבוק ממיעוטם.
הייתי רוצה גם לחיות בעולם שבו אין לי צורך להשתמש בטענות של "אתה גבר ולכן אתה לא מבין", אבל מה לעשות שזה ככה. מה לעשות שעד שלא יהיו לכם ציצים אתם לא תדעו איך זה מרגיש כשמישהו זר בוהה בהם, בלי שתהיה לך שום אפשרות להכריע אם הוא סתם מסתכל או שהוא רוצה גם לגעת. מה לעשות שעד שלא תהיו אישה ממוצעת, לא תכירו את תגובת השיתוק. לא תכירו את המחשבות של "טוב, לא הייתי צריכה לצאת ככה מהבית, זו אשמתי" (זו לא, כי את יודעת עמוק בלב שהחברים הגברים שלך לא היו מתייחסים ככה למישהי).
הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יציאה מהבית בלבוש יפה לא גורמת לאנשים להניח שאני מעוניינת במבטים מפשיטים ובלתי מנומסים. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש לי תחושת ביטחון וידיעה שאם, חס וחלילה, אותקף – מישהו יטפל בי בכנות ומתוך אמון. הייתי רוצה לא להיות פרנואידית. כי לי זה עולה יותר.

אבל בעיקר, וזה הדבר הכי חשוב – הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כשאני אומרת שמטריד לי, או מציק לי, או מפחיד לי, אנשים יגידו לי "אוקיי, אז לא נעשה את זה יותר" ולא "סתם החמיאו לך, יאללה יאללה". בעולם שבו לפרספקטיבה שלי ולרגשות שלי יש חשיבות, שבו מישהו לוקח אותם בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות שלו לגבי היחס אלי. אני לא. אני חיה בעולם שבו הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לצעוק בכיכר העיר או להעלות תמונה לפייסבוק. כרגע, זו כבשת הרש שלנו, אל תגזלו אותה. ולפני שתציעו לנו לסתום עד שאנחנו מגישות תלונה, תחשבו שנייה על המשמעות של ההשתקה הזו, ועל מה שהיא עושה לנו ולאפשרות שלנו לחופש במרחב הציבורי.

(מוקדש לליאן רם, ולכל הנשים שהיה עדיף להן להיות חתול חמוד)

15.7.12

בניגוד להרגלי, אני לא אספק רקע תיאורטי הפעם. סטדנרטים אקדמיים זה חשוב, אבל אני אחרי מבחן ולפני אחר.

אז אנשים שאני אוהבת, שמאוד יקרים לליבי, התייחסו בצורה שהכאיבה לי למה שקרה אתמול ברח' קפלן. הכאיבה ממש. רעד בידיים, בחילה, התהפכות ממושכת על משכבי. כאלה. ולא יכולתי לשמור בבטן.

נתחיל מזה שכאשר בוסינובה ז"ל נפטרה מפצעיה, הייתי ילדה בת 17 שעל תיק הג'נספורט הכחול שלה התנוסס לו סרט כתום, שלא הורדתי לכמה שבועות גם אחרי שפינוי גוש קטיף הושלם; ככה שנדמה לי שמבחינת צביעות יש לי תעודת הכשר.

נמשיך בזה שהחמלה שלי, שהיא חלק מאוד בסיסי באישיות שלי, לא דיפרנציאלית בין מושאים. היא פשוט שם, קיימת. מתפרצת כשאני רואה מצוקה או סבל שמבעבעים מולי. כמו שאם פעוט יפול על האספלט ברחוב, האינסטינקט שלי יהיה לנסות לעזור; כמו שאם אני אוכל בשר, ארגיש רע גם אם יהיה לי מאוד טעים; כמו שאני יכולה לחשוב שהעליבות וההזנחה בשכונת עיסאוויה מזעזעות, גם בלי שיהיו לי חברים משם; אני לא צריכה להכיר מישהו כדי להצטער על כך שהוא במצוקה, אני לא צריכה שמישהו יהיה בן הדת, הלאום, המגדר, הגיל, השכונה או המדינה שלי כדי להזדעזע מנסיון התאבדות מתוקשר.

מי שמנסה להקטין את המקרה של משה סילמן דרך נסיונות רטוריים של "אבל בהתנתקות", או דרך טענות שמגחיכות את האיש, או מזלזלות במצב הנוראי שהוא היה בו, וכל זה פחות מ-24 שעות אחרי ההצתה, כשהאיש במצב קשה ולא ברור אם ואיך בכלל ישרוד, הוא אדם שקשה לי לשמוע. וכשאלה אנשים שאני אוהבת, קשה כפליים. וכשהם גם מאשימים את מחזיקי העמדה שלי בצביעות או בניסיון לגרוף רווח פוליטי, זה כבר מעבר לסף היכולת.

אתמול כתבתי שאולי הסיפור הזה יגרום לאנשים שעוד לא הבינו, להבין שיש צורך בשינוי. לא כתבתי איזה, ולא בכדי. גם כי התרגשתי, כי היה לי רע, כי הייתי אחרי יום שלם של דחיסת חומר למבחן – אבל גם כי אני פשוט לא מתיימרת לדעת מה השינוי שדרוש. אני צנועה מספיק כדי להכיר בתחומים שבהם יש לי ידע ובתחומים בהם אין לי, ואני יכולה בלי שום בעיה להימנע מלהביע דעה כשאין לי יכולת לבסס אותה. זה לא מונע ממני להגיד, ברמת ביטחון די מובהקת, שצריך שינוי. כי השיטה הכלכלית בישראל היא לא הגיונית. לא אם אתה סוציאליסט, לא אם אתה קפיטליסט, לא אם אתה קומוניסט ולא אם אתה ליברטריאן; זו פשוט לא שיטה שטובה לנו, או, למצער, לרובנו המכריע. וכן, לסיפור של סילמן יש קשר לזה.

אז לא, אני לא חושבת שצריך להלל אדם שהחליט שהפיתרון הוא לשפוך על עצמו בנזין. אני לא חושבת שהוא גיבור, אלא אדם שנקלע למצב ביש ולא הצליח לפתור אותו; אבל התגובה שלי לזה, וזו פשוט נראית לי כמו התגובה היחידה האפשרית, בטח בשלב שבו הוא נלחם על חייו, היא אמפתיה. לא זלזול, לא ביטול, לא פקפוק במניעים. רחמים. לא מילה גיסה. נסו את זה בבית פעם.