איך התעוררתי יום אחד וגיליתי שאני כבר לא ליברלית

(או: ה"למה אני צריכה פמיניזם" הפרטי שלי)

 

קצת רקע.
יש שתי אסכולות על מרכזיות בתוך הפמיניזם – פמיניזם ליברלי ופמיניזם רדיקלי. הזרם הראשון הוא זה שגורס שנשים יכולות וצריכות להשתוות בתוך כללי המשחק הקיימים; הזרם השני טוען שצריך לשנות את כללי המשחק כי מראש אין אפשרות אמיתית לשוויון.
מתוך הכותרת, אני מניחה שניתן להבין שהגדרתי את עצמי כפמיניסטית ליברלית במשך הרבה זמן.
עוד קצת רקע: מבלי להיכנס להגדרות של סיסג'נדריות ופמיות ונראות וכל אלה – גם כי, אם אודה על האמת, עדיין לא עמדתי על ההבחנות המדויקות ביניהם – אני אישה סטריאוטיפית מאוד. גם במראה, גם בהעדפות המקצועיות, גם בנטיות האישיות. 
עכשיו אפשר להתחיל.

 

אתמול אכלתי ארוחת ערב עם חברים, וסיפרתי להם על חוויותיי מפראג. בין היתר, סיפרתי על כך שקניתי לאחיינית הגדולה שלי לגו; בתגובה, המארח, שהוא אגב בחור פמיניסט לגמרי, אמר לי: "תקני לה גולדיבלוקס!"
(מה זה גולדיבלוקס? ובכן, הנה הפרסומת)
כשהמוצר התפרסם, עפו עליו מכל הצדדים שלי; גם בגלל הפרסומת (שהיא בהחלט חמודה ומהוקצעת והבנות בה מדליקות) וגם בגלל המוצר עצמו (שאמור להנגיש לבנות את הקטע הזה של מיומנויות טכניות וחקרנות בלי לוותר על מהממוש וורודוש). ואני…אני פחות התלהבתי. יש במוצר הזה משהו שמזכיר לי את הביוש שעושים בחלק מהחוגים הפמיניסטיים לבחורות שהולכות על עקבים ולובשות שמלות.

מרגילים אותנו לחשוב שאנחנו יכולות לשאוף למרכיבי זהות שמחוברים היום למה שגברי. מנסים לחבר נשים למקצועות מדעיים, להייטק, או בהיבטי האישיות – לחנך אותן להיות אסרטיביות יותר, בטוחות יותר, לשווק יותר את עצמן. מעבר לזה שזה כשלעצמו מאוד תמים (כי מקצועות שעוברים פמיניזציה, עוברים גם שחיקת מעמד ושכר; כי צריך להשקיע גם מאמץ בג'נדר מיינסטרימינג של מורים מקצועיים בבית הספר אם רוצים להעלות את כמות הבנות, ולא רק לדבר אל הבנות עצמן; כי בנות שמסגלות לעצמן קווי אופי כאלה זוכות אוטומטית לסנקציה חברתית), זה גם מכעיס. זה מכעיס כי כמו שניכר מהפרסומת, זה מגיע עם זלזול והקטנה של מה שנתפס כנשי.
בפרסומת, רואים אותן יושבות משועממות ועצבניות מול שלוש נסיכות חמודות; רואים אותן מטלטלות סלסלת תינוק באמצעות המכשיר המוזר שהן בונות; רואים אותן משתמשות בכלים כדי, למשל, למזוג תה או להתנדנד בנדנדה בחצר.

וואלה, מפרסמים יקרים, לא באתם לי בטוב. תינוקות צריך לערסל, לא לטלטל. תה אפשר למזוג ביד, וחשוב לדעת למזוג אותו ביד. משחק בצוותא שבו יש מישהו שתורו לנדנד – זה טוב. זה חיובי! זה לא חיובי לבטל אספקטים טובים ובריאים של התנהגות שמוכרת כנשית, זה לא חיובי לדרוס את הילדה שמשחקת במסיבת תה עם חברות בדרך לשכנע את אחיותיה שהן צריכות לבנות מכשירים מגניבים.
הדרך לשוויון אמיתי עוברת בזה שנקבל גם את התחביבים האלה כחשובים ולגיטימיים, כשנדחוף את כולם לשחק בבובות ובמשאיות. אני רוצה שהאחייניות שלי יגדלו בעולם שמשדר להן שרוטינות של טיפוח, כמו לק ואיפור, הן לא דבר שטחי שבאמצעותו הופכים את עצמך ליותר יפה, אלא דרך לשחק, לעבוד על מוטוריקה עדינה וליצור אמנות; אני רוצה שהן ידעו שמותר להן להיות עדינות ולוותר, כי זו תכונה חיובית, אבל שלפעמים צריך לדעת לעמוד על שלך ולהיות אגרסיבית, וזה לא הופך אותך לרעה. אני רוצה שהן ידעו שנטיות אינטלקטואליות להיסטוריה, ספרות או חינוך לא הופכות אותן לפחות טובות; והדרך לשם לא עוברת בגולדיבלוקס, לא בצעצוע זה או אחר.

היא עוברת דרך עבודת שכנוע קשה, שאין טעם בהיררכיה בין זהויות כמו שיש בעולם שלנו היום; בשכנוע בעצם זה שיש לנו היררכיה, שאנחנו מתעדפים זהות אחת על פני אחרת; היא עוברת בשינוי תרבותי של כולנו. ובשביל זה, אני צריכה פמיניזם. 

 

(פוסט זה אינו מושלם, והוא זקוק לעריכה ללא ספק. כשיבוא לי, אלטש אותו)

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

על כוחה של מילה רעה

(מוקדש לכל מי שהיה מעורב בשיח אלים ומאשים קורבנות בימים האחרונים)
***

קיץ 2009. אני עובדת לא מאוד ותיקה במוקד סטודנטים במשרד הפנים. איתי עובדים סטודנטים נחמדים יותר ופחות, כמו בכל מוקד סטודנטים.
ועובד איתי גם ***. *** הוא בחור גבוה ויפה תואר, סטודנט לתואר כלשהו במדעי הרוח בהר הצופים, מבוגר ממני בכמה שנים ומתגורר, כמוני, במעונות.
זה מתחיל בידידות תמימה, ממשיך בקראש קטנטן שחולף מהר, ונגמר רע. כמה רע? ובכן, לא אכנה זאת הטרדה מינית. זו כן היתה הטרדה, וכן, בזהירות מתבקשת בהחלט ניתן לומר שהיא היתה על רקע מיני. היא כללה עלבונות, כללה אלימות פיזית קלה, כללה הצקות, כללה התייחסויות מבזות כלפי וכלפי היחסים שלי עם הבחור שיצאתי איתו באותה תקופה (המשפט היחיד שאני כנראה זוכרת לו, מלבד השיבושים חסרי החן של שמי כשפנה אלי, היה "שנינו יודעים שהייתי יכול לגרום לך לעזוב את החבר שלך בשנייה"). הכל, יש לציין, בחלל המוקד שאינו גדול במיוחד, מול אנשים. מול חברים, מול האחמ"שית.
כולם רואים, כולם יודעים. היחס כלפיו סלחני מאוד, אף אחד לא חושב אפילו לנזוף בו. אני ממשיכה לעבוד במחיצתו במשך החצי שנה לאחר מכן, עד שאני מוצאת עבודה אחרת.

נכון, לא "התלוננתי" לאיזשהו נציב קבילות. אבל גם כשהיה ברור שאני צריכה תמיכה, היא לא היתה שם. גם כשהיה ברור שאני לבד מול מישהו שמציק לי, הייתי צריכה בעיקר ללמוד להבין אותו ולרחם עליו ולהמשיך לתקתק מאתיים חמישים שיחות במשמרת. לא יודעת אם לחיבה של מנהל המוקד כלפיו היה קשר לזה (כלומר, אני לא בטוחה שמישהו אחר היה זוכה לגורל שונה); לא יודעת אם לעיניים היפות שלו היה קשר לזה. אבל אני כן יודעת שעבדתי במשך חצי שנה באקלים עויין שבו לגורמים האחראים בבירור לא אכפת משלומי ומרווחתי, ושהילדה בת העשרים שהייתי לא ממש רצתה להסתכן באובדן עבודה.

מי שחושב שאת יכולה, ככה בקלות, להרוס למישהו את החיים על תלונה סתמית או אפילו על איזו עלילה שאת בודה מליבך, טועה. הסירו דאגה מליבכם, אתם מוזמנים להמשיך להטריד כמה שבא לכם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שיער, פסיכולוגיה בגרוש (חלק ב')

ביום ראשון האחרון, כלומר, ב-28.4, בשעה שתיים בצהריים, הפכתי לבלונדינית. יש שיגידו (מספרם נזיל, אנשים נכנסים ויוצאים מהקטגוריה הזו כל הזמן) שהייתי בלונדינית גם קודם, בין אם בצבע השיער או בתת הגוונים שאפיינו אותו, ובין אם בסטריאוטיפים הנלווים לבלונד (אני מודה שהאחרונים מעטים יותר, אבל הם קיימים), אבל מה שיושב לי על הראש עכשיו לא יכול להיות מוסבר בחיוך תמים ו"אההה כן, הייתי יותר מדי זמן בשמש והיא פשוט הבהירה אותו" – מדובר בשינוי קהה, נגיד, לפחות 135 מעלות.

כאשר בחורה, המזוהה עם הג'ינג', כפי שהיתה מזוהה אמתכם הנאמנה (אני לא ג'ינג'ית טבעית, כן? אבל מסתבר שלא מעט אנשים חשבו שכן, וגם אלה שידעו שהוא צבוע התרגלו להתייחס אלי כאל ג'ינג'ית), הולכת ומשקיעה שלוש שעות וחצי מזמנה (הייתי מפרטת אבל זה לא תהליך מעניין במיוחד. אני יכולה רק להגיד שצביעת שיער לוקחת לי בדרך כלל לא יותר משעה-גג-בלחץ, כך שהייתי מופתעת וגם חששתי לאחר לעבודה), זה מעורר משהו. ולמרות שאינני בחורה המסובבת ראשים בשגרה, והייתי מעזה ואומרת שאני אפילו מאוד סולידית במראה, בלונד יוצר שינוי שקשה להתעלם ממנו.

מדוע? למה בלונד נראה לנו כמו שינוי דרסטי יותר שאישה עושה, גם אם מדובר באישה שמשנה את מחלפותיה חדשות לבקרים? הרי אנשים ראו אותי צבועה לחום כהה מאוד, לג'ינג'י, לאדום – שלושה צבעים שאינם הצבע המקורי שלי ואחד מהם (האדום) אפילו לא נראה טבעי במיוחד. אז מה הקטע?

כאן נידרש לקצת רקע. אני רחוקה מלהבין יותר מדי בגנטיקה, והידע שלי נותר ברמת ידע פופולרי (כלומר, ויקיפדיה), כך שאם יש מישהו שמבין בנושא יותר ממני הוא מוזמן (!) לתקן. הבלונד מוכר כמוטציה גנטית שהופיעה בקרב ילידי אירופה לפני כ- 11,000 שנה, מוטציה שלפניה הם היו כהי שיער כשאר יושבי הכדור – כאשר אחד ההסברים להופעה של עור ושיער בהירים קשורה למחסור היחסי באור השמש וספיגה של ויטמין D (או משהו, אני כאמור לא טובה בביולוגיה ובטח שלא בלהסביר אותה). תיאוריה אחרת מציעה שהבלונד התפתח (כמוטציה) יותר מפעם אחת במקומות שונים בעולם, מה שמסביר את ההתפשטות המהירה שלו. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שהבלונד הוא מוטציה. ומוטציה, גם לאנשים שהידע הביולוגי שלהם זעיר, מוכרת כמילה עם משמעות תרבותית מאוד ברורה.

עכשיו נקפוץ לעולם תוכן אחר, ונידרש למקור הלשוני של המילה בלונד. גם כאן, בלשנים מוזמנים לתקן.
יש הרבה הצעות אפשריות למקור של המילה. אנגלית היא שפה די אקלקטית בסופו של יום, והמילה "בלונד" היא ממילא קצת על-שפתית. בכל זאת, אני אבחר משהו אחד שמצא חן בעיני: משמעות המילה האנגלית-עתיקה beblonden היא "צבוע". כך שהתפיסה של בלונד כמשהו לא טבעי היא לא רק עניין ביולוגי (והרי יש הרבה עובדות ביולוגיות שלא קיבלו הכרה בנורמות תרבותיות) אלא גם כזו שחלחלה לשפה.

כעת, משסיימנו את ההסברים הללו, אפשר לתהות אם *אני* מרגישה אחרת, כי בסופו של דבר זה מה שכולם שואלים אותי – איך החיים בתור בלונדינית? האם בלונדיניות אכן נהנות יותר?
ובכן, שיער בלונדיני הוא שיער יותר תובעני ותלותי. כחומה/ג'ינג'ית שהתברכה בשיער רך, חלק וחביב, לטפל בו בבוקר דרש ממני בערך שלוש העברות מברשת ואני מודה – לא תמיד טרחתי להציץ במראה לפני שיצאתי מהבית. הבלונד, לעומת זאת, דורש ממני לא רק להציץ ולראות – יש לו דרישות. יש לו דרישות בנוגע לצבע הבגדים שלי, יש לו דרישות שאתאפר, יש לו דרישות שאסתרק יותר.

מצד שני, ואולי זו תחושה שנובעת קצת מפרנויה וקצת מחשיבה משאלתית, אני כן מרגישה שמביטים בי יותר. כן. בהחלט. אמנם מדובר בשבוע, ואי אפשר להסיק משבוע אחד, ואולי זו בכלל אני שמקרינה החוצה את התחושה של "אני אחרת, משהו בי שונה". אין לדעת. אבל בינתיים, הבלונד הולך ומתבהר (סטגדיש) כחבר תובעני ומתגמל.

שלכם, מעולם שבו כולנו אנתרופולוגים בתצפיות משתתפות,
ענת.

(הערת צד לעצמי: אני כותבת במידה מסוימת של חן ושנינות ולא חשה מומחיות בשום עולם תוכן – האם זה אומר שיש לי עתיד ככותבת טורים באתר אינטרנט כלשהו?)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

לילה של דמעות מטאפוריות שמסרבות לצאת

כשהייתי בכיתה ג', אבחנו אותי כמחוננת. או, למען הדיוק, ככמעט מחוננת.

בכיתה י"ב ניגשתי לפסיכומטרי וקיבלתי 727.

את התיכון סיימתי כתלמידה מצטיינת וכמצטיינת מגמה (מדעי החברה, אבל עדיין).

יש לי ממוצע בגרויות משוקלל של 108.

ואני לא מצליחה לסיים תואר במסלול האומלל ביותר שיש לאוניברסיטה העברית להציע.

אני יודעת שעובדתית אני כנראה לא טיפשה, אבל אני מרגישה כמו הדבר הכי כושל שדרך אי פעם על כדור הארץ.

וזה, אתם יכולים בטח לנחש, לא ממש נעים.

ואין לי מושג מה לעשות עם זה. כי ניסיתי כל מיני דברים. אבל אני פשוט לא מסוגלת להתרכז, ולא מסוגלת ללמוד, ולא מסוגלת לתרגם הבנה של החומר לציון טוב. וזה לא משנה אם אני לומדת יום או שבוע, אם אני משקיעה בעבודה לילה אחד או שלושה ימים. זה עדיין אותו מפח נפש שצפוי לי בסוף.

ואם כל זה לא מספיק, אז גם לבכות אני לא מצליחה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מכתבים שלא נכתבו

(חלק א)

אני כותבת לך לא משום שאת יפה, ולא בשל חוכמתך. אני אפילו לא כותבת לך בגלל היכולת שלך לרקוח שיקויים מכשפים.
אני כותבת לך כי אני חייבת. כי משהו בי מבקש את זה בכאב. לא כאב גדול, שממלא את כל חלל הגוף ברעל. כאב קטן כזה, ממוקד, עיקש ומעצבן, שלא עובר. אני מרגישה שהגזמתי, מרגישה שהעסקת את ליבי ואת מחשבותיי יותר מדי. יותר מכפי שהיה רצוי, יותר מכפי שההגיון מוכן לקבל ולשאת.

ואני לא מוכנה לסלוח על זה לעצמי. על הבחילה שנגרמה לי כל פעם שהרהרתי בך, ובכלל לא באשמתך. את הרי לא בחרת שום דבר מכל זה. את לא בחרת להיכנס לעולם שבמקרה אני חלק ממנו; את בטח לא בחרת להיתקע בראש שלי ולהתרוצץ שם, מכאיבה לי כמו שרק מושא לתשומת לב של מישהו יקר יכול להכאיב. אני רוצה שתדעי שגם אני לא בחרתי. גם אני לא בחרתי לחשוב על דמותך היפה והאלגנטית, ששונה כל כך משלי; אני, עם כל האנושיות הזו, כל הפגמים האלה שאני לא טורחת להסתיר ואפילו לא מעמידה פני מתביישת בהם. כל הטעויות האלה, שבכלל אין לי מושג אם את יודעת איך הן קורות. הלשון שלך בטח אף פעם לא מתבלבלת כמו שלי, ואת בטח אף פעם לא מוצאת את עצמך מגושמת וחסרת חן ועילגת. יש בחורות שזה לא קורה להן אף פעם – ואני מוכנה להישבע שאת גורמת לי להאמין שאת אחת מאלה.

לכי לך, לכי קחי את כל העדינות והנסיכתיות הזו שלך, תראי לי כמה מזרנים צריך בשביל שלא תחושי בעדשה יותר.

אני אחכה פה בינתיים, ואמשיך לא להירדם על המזרן האחד שלי שמתחתיו אין שום עדשות, כשהגשם ניתך מבעד לחלון והחורף עוטף אותי כמו עוד שמיכה ומוציא ממני את כל החיוניות והשמחה שהיתה יכולה להיות לי, כל מה שטוב בי שגורם לאנשים לחבב אותי, כל מה שהיה אולי, בעולם אחר, מקביל, גורם גם לך לחבב אותי. אולי. ואין לי מושג אילו יכולתי לחבב אותך; אין לי מושג אם יש בינינו מן המשותף; אבל הנוכחות שלך בעולם, עם כל התכונות המרשימות האלה שהופכות אותך למי שאת, ובעיקר, מבעד לעיניים האגוצנטריות שלי, לכל כך שונה ממני לטובה, הנוכחות הזו תמשיך לנקר באיזשהו חלק קטן שילך ויקטן. היא תמשיך להיות שם.

כי כאלה הן נסיכות – גם כשאנחנו רוצים להאמין שהתגברנו עליהן, תמיד בא איזה רגע שמזכיר לנו שהן בעצם מה שמלמדים אותנו לרצות להיות. ואת נסיכה. ואני לא. אני סתם בן אדם רגיל לגמרי, עם חיוך נעים ושיער יפה ועיניים טובות. שום דבר שלא ראו כבר בכל אחת אחרת.

שלך,

אני.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שיער, פסיכולוגיה בגרוש.

בימים האחרונים, השיער שלי, שהוא אחד הדברים הטובים בי לדעת כל מי שאי פעם חיווה דעתו, לא מסתדר. וכשהשיער לא מסתדר, משהו בי לא מסתדר. לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל משהו לא עובד בלעדיו. כאילו קשה לי לצאת בבוקר בלי לדעת שהוא מייצג אותי כמו שצריך.

קצת רקע: בורכתי בשיער חלק. מה זה חלק? סרגל. חוטי משי דקיקים. אמא אומרת שכשהייתי ילדה היה נורא כיף לסרק אותי, כי שום דבר לא נדבק אליו. הוא חלק עד היום, אם כי באופן פחות קיצוני מאיך שהיה פעם. אממה, אין רע בלי טוב, ובמקביל לחלק, הוא גם דק. ומגיע לקצה גבול היכולת שלו מבחינת צמיחה די מהר. ושלא נדבר בכלל על ההתעללות שהעברתי אותו מבחינת צבע. זו באמת סאגה שעוברים בה גוונים שונים של חום ואדום ואפילו, באיזה רגע של חולשה שניותיים אחרי השחרור מצה"ל, גם שחור (כן, אני חננה, גם בדברים שבהם אני מתפרעת אני חננה).

עכשיו, מה העניין? שכמו כל דבר, לטבע מסוים של שיער יש השפעה על האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ואנשים אחרים; אני, עם השיער החלק והשביל באמצע, תמיד איצור רושם תמים וצעיר מכפי גילי. באותה מידה, בחורות שיש להן שיער ארוך ומלא, תמיד תיראנה יותר מרשימות.

וזו הסיבה שבחורות שיש להן מספיק שיער כדי להסתובב בעולם עם "גולגול" או עם צמות שכרוכות סביב ראשן, או סתם עם קוקו גבוה, גורמות לי תמיד להרגיש קטנה, שולית, בלתי מורגשת. אין לזה שום קשר למציאות וזה לחלוטין לא רציונלי, אבל בחורות עם שיער ארוך, כאלה שיש להן שובל שנמשך עד אמצע הגב, פשוט דוקרות אותי. צובטות לי באיזה מקום עלום כזה, שאי אפשר ממש להבחין. תמיד רציתי להיות כזו. ואף פעם לא יכולתי.

זה כנראה קשור לזה ששיער ארוך הוא סמל ברור ומובהק לנשיות; תסתכלו על ונוס של בוטיצ'לי. השיער שלה חי ומלא תנועה. הוא לא חלק. הוא לא קצר. הוא עבה וגלי וממלא את העולם בנוכחות.

שלי לא כזה. שלי צנוע ועדין, על אף חינניותו. ואולי זו אחת הסיבות שבגללן קשה לי להרגיש מרשימה. אולי זו אחת הסיבות שעדיין מרגיש לי לא הגיוני שאנשים זרים שמדברים עלי בגוף שלישי אומרים "אישה" ולא "בחורה" או אפילו "ילדה". אולי בגלל זה ברור לי שאף אחד אף פעם לא יסובב את הראש כשאכנס לחדר, לא משנה מה אלבש; ואולי, ונשבעת, זה האולי האחרון, אולי בגלל זה אני מרגישה שממש קריטי מבחינתי לנעול משהו עם עקב שנוקש. כדי להרגיש שבכל זאת, יש לי דרך לגרום לאנשים לשים לב אלי.

אז בימים האחרונים, כשבנוסף לתכונותיו הרגילות, הוא גם מסרב להסתדר, אני מרגישה תמיד כמו איזו ילדה קטנה ומרושלת שיצאה מהבית מהר מדי. כמו הענת שהייתי בתיכון, שלא היה לה אכפת מבגדים ולא ממש ייחסה חשיבות רבה מדי לאיך שהיא נראית; שרק רצתה שיהיה לה נוח. מצחיק לחשוב על זה היום, כשאני בכלל לא מתייחסת לנוחות כפרמטר בבחירת בגדים או נעליים; אבל באמת שהייתי כזו פעם. שלומפרית. לא מסודרת. אני מרגישה שהוא בוגד בי, כאילו הטלתי עליו יותר מדי אחריות ועכשיו הוא מתמרד. אומר שנמאס לו. נמאס לו להיות הדבר היחיד שאני מרגישה איתו בנוח.

אני יכולה להבין אותו, זו אחריות כבדה. במיוחד בשביל שיער כל כך מועט באופן יחסי. ובימים האחרונים, כשהוא לא מסתדר ואני מרגישה חסרת ביטחון במיוחד (קורה. תקופות. עוברים הלאה), וכל מה שבא לי לעשות זה להתחפר בפוך ולא לתת לאף אחד לראות אותי כשאני מתעוררת, אבל אי אפשר, כי זה לא עובד ככה במציאות, ואת חייבת לצאת מהפוך וללבוש בגדים ולהיראות יפה ולחייך ולהעמיד פנים שאת בטוחה במה שיש לך לומר ולהציע לעולם – בימים האלה אני מרגישה שקשה לי יותר, קשה לי יותר כי אני בלעדיו.

לרוב, הייתי פותרת את זה ע"י תספורת, או צבע, או איזשהו שינוי דרסטי שיגרום לאנשים לשים לב. אבל הפעם, הפעם הבטחתי לעצמי שלא. שאני אחזיק מעמד לבד, ואתן לשורשים לבצבץ, ואתן לשיער שלי את תקופת ההתפרעות וההתמרדות שהוא צריך. כי לפעמים צריך לתת גם לעוגן שלך חופשה.

ועכשיו אני רק צריכה למצוא עוגן אחר. רק שאין לי שום רעיון.

שנה טובה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

אולי לא הבנתי נכון, אבל

כמה מילים לעניין שירה גרינבוים.

קודם כל, לסיפור הזה יש המשך נחמד ומשמח: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/426/423.html

כן, כבר נכתב על זה. למעשה, את העמדה הכללית שלי בסיפור שטחה מצוין ואן דר סיסטר, פה.

אבל כשפרסמתי את הפוסט המעולה שלה אצלי, אחת התגובות (שאחר כך גם ראיתי שוב ברוחה בשיתוף אחר), היתה "היום, כשילדים בני 13 כבר מקיימים יחסי מין, ברור שירצו להגן על הילדים יותר".

הטענה הזו, שהיא בעצם לקחת את העיקרון של "קול באישה ערווה" ולהשליך אותו גם על כל דבר אחר שנשים (או ילדות, במקרה שלנו) עושות, מעבר לזה שהיא מבחילה ברמה המוסרית וקצת מדאיגה ברמה האנושית (כי היא מסתכלת על יצורים אנושיים דרך הפריזמה הצרה של מה שיש להם בין הרגליים והיותם מושא אפשרי ליחסי מין – אני מרשה לעצמי להניח שזה היה עובד גם הפוך אם זה לא היה משחק כדורסל אלא ילד שרוצה להתערות בין ילדות); מעבר לזה שהיא כרגיל הופכת את היצר המיני למשהו שתמיד נמצא שם ושולט בנו לחלוטין, משל חיינו במוח של זיגמונד פרויד; מעבר לזה שהיא מציעה כפתרון גישה חשוכה ולא ממש ריאלית;

הטענה הזו פשוט מגוחכת ברמה החינוכית.

למה? או. על זה בדיוק רציתי לדבר.

אני אמנם די כופרת, וההבנה שלי בעקרונות הדת שבמקרה נולדתי לתוכה אינה מרשימה כמו של אחרים שאני מכירה, אבל אני די בטוחה שהגישה היהודית כלפי מגע אינטימי ומיניות, בניגוד למה שמוכר מהנצרות, היא לא שלילה גורפת שרואה במגע הזה חטא גמור או משהו בזוי כשלעצמו; למיטב הבנתי הצנועה, היהדות מתייחסת למגע הזה כאל משהו טוב ויפה, ואפילו רואה בו מצווה, רק שזה משהו חשוב, ורגיש, ומיוחד – אז לא עושים אותו עם כולם, אלא עם אדם אחד ספציפי. עכשיו, אני, כמובן, חילונית, והעמדה שלי היא שבמיטה אנשים צריכים לעשות בדיוק מה שטוב ובריא עבורם, ולא מה שאיזה קודקס חברתי עלום קובע להם, בין אם קבע בשנים האחרונות ובין אם לפני אלף שנה; אבל אם רוצים לעצב אצל ילדים או בני נוער גישה כזו, שרואה במין משהו מיוחד ואינטימי – לא עדיף ללכת בכיוון חיובי?

לא עדיף, נניח, לדבר על זה? להסביר? למצוא זמן שבו נדרשים לסוגיות האלה שהן מספיק חשובות בשביל שיהיו נוכחות בחיים שלנו מגיל צעיר, אבל אי אפשר ללמוד עליהן בצורה טובה לבד, בלי גורם מכוון או מנחה? כי בניגוד לשירים של ביאליק, או לעובדות היסטוריות, או לפתרון משוואה ריבועית, דילמות שנוגעות ליחסי אנוש הן משהו שצריך בו הכוונה מתמשכת, והן משהו שלא תמיד יש כתובת נוחה לגביו; וגישה בריאה לזוגיות ולמיניות היא לא דבר שנולדים איתו והיא גם לא דבר שקל ליצור (וכולנו פגשנו דוגמאות לכך, שלא לדבר על כך שבסבירות גבוהה יש לנו גם את הקשיים שלנו). זה נמצא בחסר בכל מערכת החינוך, כמובן – אני חושבת שרוב הבוגרים ממוצעים, לא משנה באיזה זרם ותחת איזה פיקוח, יסכימו איתי.

זה לא נוח ולא פשוט לפתוח את הנושא הזה בצורה טובה, אבל זה הרבה יותר אפקטיבי ובריא לטווח הארוך מאשר פשוט לצייר גדר וירטואלית סביב 51% מהאוכלוסיה ולכתוב עליה "אסור". זה גם יכול לאפשר, רחמנא לצלן, לראות בנשים בני אדם. כאלה שאפשר לשוחח איתן, להתיידד איתן, לשחק איתן כדורסל. בלי איסורים, בלי חרמות, בלי לגרום לבכי ולסקנדל ולפחד טבעי שישראל מקצינה ומדרדרת את מעמד הנשים שלה. אתם רוצים לגרום לתלמידים שלכם, לחניכים שלכם, להבין שמין הוא מעשה ששמור למישהו מיוחד? אז תסבירו *את זה*. מביך? ובכן, נראה לי שלשירה גרינבוים היה מביך הרבה יותר. והיא לא אשמה. אז תעשו את העבודה שלכם – ותהיו מחנכים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת