למה ישראל אשמה ולמה נכבתה אצלי פינה קטנה של אור

והנה, ממש כפסע אחרי, הפוסט האמיתי הראשון.

בכתבה שפורסמה הבוקר בהארץ מתואר סיפורו העצוב של בחור הומוסקסואל תושב שכם, המבקש מקלט והסדרת מעמד בארץ לאחר שחי בתל אביב שתים עשרה שנה עם בן זוגו. להלן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191346.html. אולי אני פרנואידית, אבל ממה שמשתמע מהכתבה די ברור את מי הגב' ויילר פולק תופסת כבעלת האחריות למצבו של הבחור.

הבה ונביט בסיפור בעיניים אחרות. הבחור שהה בישראל באופן לא חוקי כי חייו בסכנה כשהוא שוהה תחת משטר איסלאמי. המשפחה שלו לא מכירה בו ובסגנון חייו.
אין ספק שהוא מסכן, אין ספק שזה מצב לא נעים. אך האם בתור מדינה שיש לה, ובכן, לא מעט מסתננים/מבקשי מקלט/עובדים זרים/פליטים/שקר כלשהו אחר שלא זכאים למעמד בה ובכל זאת מעוניינים בו או מבקשים אותו, אנחנו האשמים בזה שהבחור, מה לעשות, נולד בחברה לא סובלנית?
הבחור חי בארץ שתים עשרה שנים באופן לא מאוד חוקי ולא מאוד ממוסד. הוא יכול להאשים בזה בעיקר את אמו שלא דאגה לו בשעה שבה חיו בארץ כשהיה ילד, ואת החברה בשכם שמוקיעה אותו.

במשך קרוב לשנה וחצי שבה אני עובדת באגפי פניות ציבור של משרדים ממשלתיים, כיום במשרד החינוך ולפני זה במשרד הפנים, למדתי משהו מאוד חשוב. להוציא מקרים באמת חריגים, כאלה שהאדם הממוצע לא יכול לשמוע בלי לבכות, אין דבר כזה "דחוף" ואין דבר כזה "עניין של חיים ומוות". זה עצוב, אבל זה לא מרוע. זה בסך הכל תוצאה של עומס מקרים וחוסר בכוח אדם. מול כל שעה שבה מישהו ממתין בטלפון ומתעצבן, יש מוקדן שצריך לסיים כל שיחה בחצי דקה. מאחורי כל תלונה שאדם שלח לפני שבועיים ועוד לא קיבל עליה התייחסות, ניצב המטפל שקיבל אותה עם ערימות תלונות אחרות. קל מאוד לחשוב שבשירות הציבורי כולם עצלנים ואוכלי חינם. בפועל – הרוב שם קורסים תחת עבודה שלא נגמרת. זו לא קהות רגשית, זו הדרך האחת והיחידה לשרוד כשזו הפרנסה שלך.

ובמעבר חד.
בין הגילאים 5-14, היה לי רומן ארוך וממושך עם הסדרה קטנטנות, צ'יקיטיטאס בלעז. הרומן ידע עליות ומורדות, ליבי נשבר לא אחת וגם לא טמנתי ידי בצלחת ברעייה בשדות זרים, אבל קטנטנות היתה האהבה הלטינו-אמריקאית הראשונה שלי.
לכוכבת הראשונה של הסדרה, המטפלת האהובה בפנימייה שלאחר מכן הפכה למנהלת שלה, קראו רומינה יאן. רומינה יאן הלכה היום לעולמה כשהיא בת פחות מארבעים, עקב דום לב. נעזוב לרגע את הסבירות הגבוהה שכמו קארן קרפנטר בשעתה, הסיבה היתה תת המשקל החולני; ונסיים את הסיפור הזה כמו שבעולם הקסום והדמיוני של קטנטנות היו רוצים שנעשה – עם טודו טודו.

המעוניינים בתרגום, מוזמנים לבקש.

שיהיה לילה טוב,
ענת

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s