דרוש שם לתופעה מצערת

יש לי וידוי.

אני מכורה לשיח. מכורה לדיאלוג. לא יכולה להפסיק אותו. ברגע שאני מתחילה – אני חייבת להמשיך ולהמשיך ולהמשיך לחטט ולחפור עד שהפצעים כבר כחולים. זה ניכר בדיונים בלתי נגמרים שאני משתתפת בהם (שהופעתי בהם מעלה בדרך כלל את הצפי של מספר התגובות, ולעתים גם את מספר ספרותיו של מספר זה) וגם, ועל כך אבקש לכתוב היום, בהתמכרות המעציבה שלי לטוקבקים. כן כן, מה ששמעתם. אני אוהבת להשחית את זמני בקריאת פליטות המקלדת של קוראי אתר "הארץ", "למהרשת" (ותודה ליג"מ על זה) ו"וואלה".

קרה כבר פעם, לפני מספר שבועות, ששותפי היקר תפס אותי בשעה שבה הייתי ישובה מול שולחני, עיני מול לפטופי, הקפה המתקרר תומך בי כחבר טוב וכל כולי שקועה בדחיית משימות לימודיות לטובת קריאת כתבות באתרי האינטרנט השונים.
אך לא זו בלבד שהוא תפס אותי כשאני בוויינט (ואני חושבת שאין צורך להרחיב במילים על למה אתר זה נתפס כבעייתי עבור רבים מחברי), הוא תפס אותי קוראת תגובות. כן כן, אם העלגות של חלק מכותבי האתר הרשמיים לא מספקת אותי, הרי אני משכיבה את חיבת העברית שלי למנוחה זמנית ומתמסרת לשגיאות הכתיב ולניסוח הקלוקל של מיטב ומירע כותבי העברית שאיש לא היה חושב לתת להם לכתוב אפילו מכתב תלונה לאגד. "למה את קוראת טוקבקים?!" הוא הזדעזע, ואני, נאלצת כהרגלי בויכוחים איתו לגלוש לנימה אפולוגטית-משהו (ליניב, בחור לא אלים במיוחד, יש יכולת להשתמש במילים בצורה מביסה ואף מבתרת גופות), הסברתי לו שכאשת חינוך ומדעי החברה, טוקבקים הם בעצם סוג של פרקטיקום עבורי. אולי פרקטיקום הוא לא המילה המתאימה ביותר, אך אינני מוצאת חלופה אופטימלית. בכל מקרה, הנקודה היא שלי, כמי שהעניין הגדול שלה הוא האדם, התהליכים שעוברים עליו והאופנים שבהם הוא תופס את העולם, טוקבקים הם בעצם דרך להבין כיצד אנשים קוראים ומעכלים ידיעה, וחשוב מכך, אילו טעויות גסות בהבנת הנקרא הם עושים בדרך.

לפני מספר ימים, למשל, משכה את תשומת ליבי כתבה על בחורה שבשל אלרגיה לחתולים נאלצת להיעדר מההרצאות בקמפוס וללמוד את כל החומר באמצעות הקלטות שחברים מספקים לה. היא הגדירה את עצמה כחובבת בעלי חיים וספרה שבעבר אף ניסתה לגדל חתולים, אך האלרגיה החריפה שלה הרימה מיד ראש והבהירה שלא יקום ולא יהיה; כל נוכחות, ולו מינימלית, של חתול בחלל שבו היא נמצאת בו, הופכת עבורה לסיוט: שיעול, היחנקות, חום, פריחה. אלרגיה, בקיצור. רוב האלרגים לחתולים לא מושפעים עד כדי כך, כמובן, וכנראה מדובר באמת במשהו חריף; אבל בהחלט לא מדובר בשנאה או ברצון למדר חתולים מהמרחב הציבורי, אלא רק בדרישה לפתרון המצב שלא מאפשר לה לממש את שכר הלימוד שלה.

כמובן, שמספר המגיבים שכינו אותה "שונאת חתולים" או "פרינססה סטרילית" היה גבוה לאין ערוך מכמות המגיבים שהביעו סימפטיה, או תהייה לגבי היעדר פתרון רפואי למצבה החמור. זאת, למרות הציון המפורש שלה שאין היא שונאת חתולים כלל ואין לה שום בעיה עם נוכחותם בקמפוס, באוויר הפתוח.
כמי שמתמודדת עם פוביה חריפה מכלבים מאז גיל שלוש, אני יכולה להבין ולהזדהות עם המצב שלה, וגם להכיר את חוסר ההבנה המדהים שיש לבני אדם מול התופעה הזו, התופעה המשונה שנקראת "אנשים שלא רוצים שהכלב או החתול הזה יגע בהם בגלל כל מיני תירוצים מוזרים כמו פוביה או אלרגיות". אלו הן שתי בעיות שבדרך כלל נתפסות, משום מה, כמו תירוץ, וזאת למרות הקביעות והיציבות שלהן; בניגוד לכאב ראש או שפעת, הן בדרך כלל נשארות עם האדם לתקופות ממושכות, למשל. התפיסה של האדם המודרני, כאילו חשש או רתיעה מחיות הוא משהו לא נאור, היא תפיסה, אם כן, שמאוד מפריעה לי. ובכל זאת, אני יושבת וקוראת עוד תגובה מחליאה ועוד תגובה מרושעת, מדמיינת לעצמי מה מרגישה אותה בחורה ששלמה ממיטב כספה כדי להגיע להרצאות ולרכוש השכלה, ואין פותר לבעיה הכל כך פשוטה שלה. מדוע אני עושה את זה?

האם זה בגלל עניין פרברטי ברשעות ובקטנוניות? האם יש בי צד מזוכיסטי כלשהו? האם אני מחפשת סיבות להתרגז? אולי, בכלל, אני מחפשת אגו-טריפ ואישור לכך שעל אף חסרונותיי וחולשותיי, אני עדיין יותר "טובה" מרוב האנשים שיש להם גישה למקלדת ולאינטרנט? האמת העצובה היא, ככל הנראה, שעל אף רצוני להציג את העניין שלי בטוקבקים כאקדמי, כתוהה על קנקנן של תפיסות חברתיות, חלק חשוב ממנו הוא בתועלת ההשוואתית שאני מפיקה מהם. אירוני משהו – כשם שיותר קל לטוקבקיסט לכתוב מבלי להיחשף, כך לי קל יותר להרגיש טוב עם עצמי לעומתו כאשר הוא נותר אנונימי (או לפחות לא מוכר). הרי יהיה לי קשה יותר לחשוב על מי שאני מכירה ואף מעריכה (ובדרך כלל זה המצב, שכן מרבית האנשים שאני נקלעת איתם לויכוחים אינסופיים מוכרים לי או לפחות נתפסים כאנשים חיוביים על ידי מי מחבריי שדף הפייסבוק הרלוונטי הוא שלו) כעל מישהו שמדשן את הביטחון העצמי שלי.

שבת שלום ושבוע נעים 🙂
ענת

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s