טחנות הצדק טוחנות עקום

אפתח בוידוי: פעם למדתי משפטים באוניברסיטה העברית אשר בירושלים.

מזעזע, נכון? לקח לי סמסטר וזנבנב בלבד כדי להבין שאין לי עתיד בפקולטה הזו, אבל את החיבה שלי לשלטון החוק ולנוסחי חוקים לא איבדתי, ואף אודה בקורטוב מסויים של בושה כי נותרו ברשותי שלושה קודקסים של חוקים מספר החוקים הישראלי – ספר המשפט החוקתי (חוקי יסוד וחבריהם), ספר המשפט האזרחי (חוק החוזים, דיני ממונות וחבריהם) וחוק העונשין, החביב עלי מכולם, קצר וחמוד שכמותו. אני נוהגת לשלוף אותו מדי פעם כששותפי היקר (והרחוק ממני כעת, למרבה הצער) נגררים לאיזה ויכוח פוליטי בעל מהות משפטית.

אתמול פורסמה ב"הארץ" הידיעה הזו, שנכון לשעת כתיבת הפוסט שותפה בפרופילי הפייסבוק של 244 משתמשים, כולל אמתכם הנאמנה. אם אתם מתעצלים, אתמצת – לאור האופי האכזרי במיוחד של רצח חמשת בני משפחת פוגל מאיתמר ע"י שני בחורים מהכפר השכן, צה"ל מעוניין לדרוש גזר דין מוות. העילה המשפטית לבקשה הזו היא פקודה מנדטורית(!) לפיה ניתן לגזור עונש מוות על רוצחים בכפוף לתנאים מסוימים.

אין לי כוונה לכתוב מה אני חושבת על זה מבחינה מוסרית, פרקטית או אחרת (אתם יכולים לראות, אם נורא בא לכם, בפרופיל הפייסבוק שלי. אל דאגה, אין עוד ענת פרוסנר). מה שאני רוצה להתייחס אליו זה חוסר העצמאות המשפטית שאנחנו משתמשים בו כאן כעילה.

חוק יסודות המשפט התש"מ (1980) קובע כי במקרה של לאקונה (ריק משפטי, היינו מצב בו לא ניתן לגזור או להכריע דין לפי לשון החוק הקיימת) "יכריע בה (בית המשפט) לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" ומבטל את סימן 46 לדבר המלך במועצתו (שביקש להתיר את תוקפה של המג'לה, ההלכה העות'מאנית, על כנו, לאחר כינון שלטון המנדט בסוף מלחמת העולם הראשונה – וביקש להסדיר לאקונות בהתאם למשפט "המקובל", האנגלי, של אותה תקופה) תוך שמירת דינים (כלומר, אם נקלטו חוקים מהמג'לה או מהמשפט המקובל במשפט העברי, אין החוק מבטלם).

החוק הזה בא, למעשה, לתת תוקף לעצמאות המשפטית הישראלית. דא עקא, יש עדיין לא מעט (בהתאם לעקרון שמירת הדינים) סדרי דין שמקורם בפקודות מנדטוריות ואף עות'מאניות שעדיין משמשים, לפחות טכנית, בספר החוקים הישראלי. נגיד, פקודת סרטי הראינוע (חפשו בגוגל). עכשיו, הסוגיה להלן היא לא סוגיה של לאקונה אלא של שמירת דינים; הפקודה המנדטורית הספציפית הזו מוחלת על שטחי הגדה כי, אני מניחה, זה פשוט נוח יותר לצה"ל במקום לשבת ולחוקק חוקים אחרים; והשימוש הזה בפקודה (שהיא בבירור בבחינת אות מתה בשנים האחרונות, ובמקרה של אינתיפאדה שלישית בוודאי תיזנח שוב) נותן תחושה של הליכה מאחורי הגב ומאחורי הדין הפלילי השפוי. כאילו רוצה הצבא לומר שהוא, בניגוד למדינה אליה הוא שייך, טרם השתחרר מהמנדט הבריטי. בהקשר זה, יהיה מעניין לבדוק את התפתחות המשפט במדינה הפלסטינית. אמנם, לא סביר שיהיה להם דין צבאי מנדטורי, אך כנגד זה אני תוהה מספר החוקים של איזה מדינות הם יבחרו לינוק. מה שכן – משהו אומר לי שעונש מוות לרוצחים דווקא יהיה שם.

לעיון נוסף, חפשו בפייסבוק "דג, לרבות שאינו דג". משעשע פלוס פלוס.

ובנושא אחר.
התחלתי לעבוד היום! אני שוב לא מובטלת! אמנם, מדובר במעט שעות ובשכר שגובל בבוטנים, אבל לפחות זה יעזור לי להשאיר את הראש קצת מעל המים במינימום התערבות הורית. העבודה עצמה, אגב, היא קטלוג בארכיון הספריה הלאומית; מה שזה אומר זה שאני לוקחת תיק שנמצא בארכיון ומעדכנת את פרטיו בקטלוג אלף. זה לא מאוד מעניין, זה בוודאי לא מאתגר, אבל אלה מעות, ובחורה צריכה לאכול מדי פעם.

הספריה הלאומית, וממילא גם הארכיון, ממוקמת בליבו של קמפוס ספרא, או גבעת רם בשמו הנפוץ יותר. במהלך השהות שלי בירושלים הגעתי לגבעת רם לא מעט פעמים; יצאתי עם בחור שגר שם, הגעתי לקונצרטים באקדמיה, יצא לי פעם לשבת בספריה למדעי הטבע ולנסות להעמיד פנים שאני לא מהר הצופים (זה לא הלך) אפילו זכיתי לבקר באחת מחוות המחשבים בה יושבים המדמ"חניקים ומתכנתים עצמם לדעת. ועדיין, העמדה שלי לגבי גבעת רם מצטמצמת לשתי סוגיות עקרוניות:
1. הוא דומה מדי לטכניון.
2. הוא כולל יותר מדי בניינים.
כי זאת תדעו – אחרי שנתיים וחצי בהר הצופים נדפק לך השכל, ואת רגילה לזה שקמפוס נראה כמו לבירינת אחד גדול בלי שום צורך במעברים באויר הצח בין הפקולטות. המדשאות של הר הצופים, הגם שהן, לטעמי האישי, יפות ומיוחדות בהרבה מאלה המרכזיות של גבעת רם (כשאני הולכת בתוככי מדעי הרוח ומביטה החוצה דרך החלונות המשושים והאלכסוניים, אני חשה כאילו אני מציצה לעבר הגן הקסום מארץ הפלאות של אליס. נשבעת), הרבה פחות מחויבות המציאות במסלולו היומיומי הממוצע של הסטודנט החייכן והשזוף למדעי הדשא. צריך לצאת אליהן, ליזום מפגש איתן. קצת חבל שזה כך, וכסטודנטית לחינוך אני רואה מדשאות כאלה וחושבת אוטומטית על ז'אן ז'אק רוסו ועל הפלאים שהוא היה עושה בהן בחברתו של אמיל. אבל זה המצב. בגבעת רם לעומת זאת, המדשאות הנגישות והקורצות נזנחות לעייפה לטובת, ובכן, כלום. בקושי יש שם חתולים.
גבעתרמים יקרים, אולי תתחלפו איתנו? ואז לכם יהיה נוף יפה של אלפיים שנות היסטוריה ונסיעה קצרצרה להר חוצבים, ואנחנו נזכה בשפע משרדי ממשלה ובנסיעה קצרצרה לדירה ברחביה?
ובכל זאת, על אף האמור, באמת שלא הייתי מחליפה את קמפוסי בשום קמפוס אחר. אפילו לא אם אצטרך לנסוע אליו ברכב משוריין. או ב-4א.

שבוע מקסים,
ענת

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s