געגועים סתם

לפני כשבועיים יצאתי, לראשונה מזה שנתיים, משטח השיפוט הלגיטימי של "העיר" לטובת מגורים בשכונה ירושלמית מעט יותר מרוחקת. אחרי שנה במושבה הגרמנית ולאחריה שנה ברחביה, שתי שכונות מקסימות אך יקרות, ארזתי את מיטלטליי ועברתי לצד המערבי והפחות מגניב של קמפוס גבעת רם – שכונת בית הכרם. שכונה שקטה וחביבה. למזלי, אני גרה ברחוב הראשי, שהוא גם עורק תנועה מרכזי בירושלים ועוברים בו כלי תחבורה בשפע, אז אין חשש שהשקט ישגע אותי, ואף להפך.

האמת היא שעיקר השגעת היא מהזכרונות שהמגורים פה מעוררים בי. הדירה בה אני גרה היתה דירה של זוג פנסיונרים, ונותרה באותו מבנה גם כדירה מושכרת; האזורים בין הבתים מזכירים לי את המקבילים להם בנווה שאנן; יש לה מרפסת מטבח קטנה שמזכירה לי את זו שהיתה בדירתה של סבתי ז"ל (בנווה שאנן), ובה אני יושבת שעות רבות (לא מתוך כמיהה לנוסטלגיה אלא משום שבחדר שלי אין בינתיים אפשרות להתחבר לאינטרנט, אז אני נאלצת לגנוב אותו מהשכנים). שבוע שעבר, כשהכינו באחת הדירות מעלי את הארוחה המפסקת לקראת יום כיפור, הריח הגיע גם אלי והיה זהה לריח המנות שסבתא נהגה להכין; מסיבות שאין לי כוונה לעמוד עליהן כאן, זה גרם לעיניים שלי לדמוע קלות.

סבתא אידה היתה אישה מדהימה. היא היתה בן אדם עם כמות אהבה וחום ועוצמה נפשית שיכלו להספיק לגדוד שלם, ועם כוח סבל שהלוואי שהיתה לי רבע ממנו. את כפות הרגליים הקטנות שלי, שהן הנכס העיקרי שלי בכל מסע קניות, ירשתי ממנה; כל שאר הנשים במשפחה, משני הצדדים, גדולות כף-רגל הן. ההתמודדות האמיתית שלי עם פטירתה היתה במסע לפולין בכיתה י"א, שבמקרה יצאתי אליו חצי שנה לאחר מותה. כשנקודת השבר הנפוצה היתה בירקנאו או מיידאנק, שלי היתה נסיעה דמומה בדרך ליער שנחפר בו קבר אחים, ולילות בהן שותפתי לחדר התקשרה לסבתא שלה.

עברו מאז כמעט שבע שנים; גדלתי, סיימתי את התיכון, התגייסתי והשתחררתי, עברתי לירושלים ומצאתי קרובי משפחה אבודים. עברתי בין חוגים, חיפשתי את עצמי בשכונות שונות ובמסגרות שונות. הרגשתי טוב ורע ומוצלחת וכושלת ובעיקר למדתי על עצמי. אבל להיפרד לא למדתי אף פעם. גם לא לסיים. לא קשרים, לא משימות, לא עבודות בכתב. אני תוהה אם אי פעם אלמד, או שהריח של מרק העוף של סבתא תמיד ישאר אצלי בהיפוקמפוס.

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על געגועים סתם

  1. יובל הבנדוד הגיב:

    הגעתי לכאן בטעות, אבל אני נשאר 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s