15.7.12

בניגוד להרגלי, אני לא אספק רקע תיאורטי הפעם. סטדנרטים אקדמיים זה חשוב, אבל אני אחרי מבחן ולפני אחר.

אז אנשים שאני אוהבת, שמאוד יקרים לליבי, התייחסו בצורה שהכאיבה לי למה שקרה אתמול ברח' קפלן. הכאיבה ממש. רעד בידיים, בחילה, התהפכות ממושכת על משכבי. כאלה. ולא יכולתי לשמור בבטן.

נתחיל מזה שכאשר בוסינובה ז"ל נפטרה מפצעיה, הייתי ילדה בת 17 שעל תיק הג'נספורט הכחול שלה התנוסס לו סרט כתום, שלא הורדתי לכמה שבועות גם אחרי שפינוי גוש קטיף הושלם; ככה שנדמה לי שמבחינת צביעות יש לי תעודת הכשר.

נמשיך בזה שהחמלה שלי, שהיא חלק מאוד בסיסי באישיות שלי, לא דיפרנציאלית בין מושאים. היא פשוט שם, קיימת. מתפרצת כשאני רואה מצוקה או סבל שמבעבעים מולי. כמו שאם פעוט יפול על האספלט ברחוב, האינסטינקט שלי יהיה לנסות לעזור; כמו שאם אני אוכל בשר, ארגיש רע גם אם יהיה לי מאוד טעים; כמו שאני יכולה לחשוב שהעליבות וההזנחה בשכונת עיסאוויה מזעזעות, גם בלי שיהיו לי חברים משם; אני לא צריכה להכיר מישהו כדי להצטער על כך שהוא במצוקה, אני לא צריכה שמישהו יהיה בן הדת, הלאום, המגדר, הגיל, השכונה או המדינה שלי כדי להזדעזע מנסיון התאבדות מתוקשר.

מי שמנסה להקטין את המקרה של משה סילמן דרך נסיונות רטוריים של "אבל בהתנתקות", או דרך טענות שמגחיכות את האיש, או מזלזלות במצב הנוראי שהוא היה בו, וכל זה פחות מ-24 שעות אחרי ההצתה, כשהאיש במצב קשה ולא ברור אם ואיך בכלל ישרוד, הוא אדם שקשה לי לשמוע. וכשאלה אנשים שאני אוהבת, קשה כפליים. וכשהם גם מאשימים את מחזיקי העמדה שלי בצביעות או בניסיון לגרוף רווח פוליטי, זה כבר מעבר לסף היכולת.

אתמול כתבתי שאולי הסיפור הזה יגרום לאנשים שעוד לא הבינו, להבין שיש צורך בשינוי. לא כתבתי איזה, ולא בכדי. גם כי התרגשתי, כי היה לי רע, כי הייתי אחרי יום שלם של דחיסת חומר למבחן – אבל גם כי אני פשוט לא מתיימרת לדעת מה השינוי שדרוש. אני צנועה מספיק כדי להכיר בתחומים שבהם יש לי ידע ובתחומים בהם אין לי, ואני יכולה בלי שום בעיה להימנע מלהביע דעה כשאין לי יכולת לבסס אותה. זה לא מונע ממני להגיד, ברמת ביטחון די מובהקת, שצריך שינוי. כי השיטה הכלכלית בישראל היא לא הגיונית. לא אם אתה סוציאליסט, לא אם אתה קפיטליסט, לא אם אתה קומוניסט ולא אם אתה ליברטריאן; זו פשוט לא שיטה שטובה לנו, או, למצער, לרובנו המכריע. וכן, לסיפור של סילמן יש קשר לזה.

אז לא, אני לא חושבת שצריך להלל אדם שהחליט שהפיתרון הוא לשפוך על עצמו בנזין. אני לא חושבת שהוא גיבור, אלא אדם שנקלע למצב ביש ולא הצליח לפתור אותו; אבל התגובה שלי לזה, וזו פשוט נראית לי כמו התגובה היחידה האפשרית, בטח בשלב שבו הוא נלחם על חייו, היא אמפתיה. לא זלזול, לא ביטול, לא פקפוק במניעים. רחמים. לא מילה גיסה. נסו את זה בבית פעם.

 

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s