יאללה יאללה

טוב, אז בואו נדבר על הטרדות מיניות. זה היה צריך להגיע מתישהו, לא?

אז היו את כל הפעמים האלה שבהן הלכתי (באור, בטריינינג ובסווטשירט, ליד המעונות) וחטפתי שריקות וצעקות. היתה גם את הפעם ההיא שבה, במסגרת העבודה ב"רמי לוי", בעודי לובשת בגדים רחבים ומטגנת נקניקיות, מישהו בסופרמרקט ניצל את החביבות שלי כדי ללטוש מבט בישבן שלי. נעזוב את המקרים האלה, כי למרות ההשפעה שלהם על החיים שלי, הם לא הובילו לשינויים קוגניטיביים ברמה המיידית.

היתה גם הפעם ההיא, שעליה אני רוצה להתעכב. הפעם שבה לבשתי שמלת מחוך שחורה עם עיטורי דובדבנים והעזתי לצאת מהבית בלי חזיה. כנראה נראיתי יפה, אין לי דרך לדעת. לבשתי אותה למסיבה, אבל לא אספו אותי אליה – נסעתי ברכבת כרבע שעה ואז עוד היה עלי ללכת ברחוב הנביאים בירושלים בשעה מאוחרת יחסית.

בתחנות הראשונות, הבחור הצעיר שישב לידי שאל אותי בטון סליזי משהו אם אני "יורדת". אמרתי לו שלא, בטון קפוא למדי, והוא המשיך לנסות לדובב אותי; למזלי אחרי זמן לא רב הוא יצא מהרכבת, ובמקומו עלה גבר מבוגר למדי שהתיישב לידי ובהה בי משל הייתי נתח עסיסי של בשר.

ואתם יודעים מה קרה? מה שקרה היה שפחדתי ללכת אחר כך לבד. פשוט פחדתי. אני, עם כל הפמיניזם שלי, עם כל הלוחמנות והאסרטיביות, אחרי שעברתי רדוקציה לגוש בשר על ידי גברים שהסתכלו עלי, הפנמתי את הרדוקציה הזו והתייחסתי לעצמי כאל סך המאפיינים הפיזיים שלי – אישה + מטר שישים + קטנה + רצה לאט + נעלי עקב. לבד ברחוב. מתה מפחד (כדי להשלים את הסיפור, בדרך חזרה ידיד שלי, שבמקרה ולמזלי היה באותו ערב עם רכב, הסיע אותי), והכי גרוע: התחרטתי שיצאתי מהבית בלבוש הזה והאשמתי את עצמי.

כי כשאת תלויה בתחבורה ציבורית, או בחסדי הרחוב, או בנהגי מוניות, העצמאות שלך במילא נשדדת ממך, לפחות באופן חלקי, ואז, תרצי או לא תרצי, למגדר שלך יש יותר משמעות. לסטטיסטיקות, שאומרות שיש לך סיכוי של אחת לשלוש לעבור תקיפה מינית במהלך חייך, יש יותר משמעות. לכוח הפיזי שיש לגברים בהשוואה אליך, יש יותר משמעות. לציצים שלך יש יותר משמעות. לאמירות של אמא, שביקשה ממך מאז שהתחלת לפתח צורה נשית, שלא תסתובבי לבד בחושך, יש פתאום יותר משמעות. וזה נורא. זו תחושה של חוסר אונים, של אימה. של היעדר שליטה.

כשהייתי חיילת, שירתתי כשנה ביחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. התעסקתי במגדר בהיבטיו האקדמיים, ובהשלכות שלו לחיי ארגון צבאי. אחד המושגים שבהם נתקלתי שם היה "אקלים מטריד". אקלים מטריד הוא לא הטרדה. הוא לא משהו נקודתי. כשמו כן הוא – אווירה, סגנון התנהלות במקום מסוים שהופכים את ההימצאות בו לחוויה מטרידה עבור נשים מסוימות. אז האקלים המטריד הזה שכנע אותי לעזוב את הגבעה הצרפתית כדי להיות רחוקה מהפרחחים של עיסאוויה, ושכנע אותי לעולם לא לתת יותר הזדמנות לעבודת דיילות בסופרמרקט; אלה דברים פעוטים, כי הם בני החלפה וממילא לא ויתרתי על משהו כל כך מוצלח. אבל האקלים הזה גם הופך, לפעמים, כל נסיעה במונית לחוויה שאת משתדלת להימנע ממנה, וכל נסיון התנגנדרות למלווה בתחושות אשם בלתי פוסקות.

הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש אלטרנטיבה יותר מוצלחת מביצוע משפט שדה בפייסבוק. איתרע מזלי ואני לא חיה בעולם הזה. אני חיה בעולם שבו תיאור של חווית הטרדה תזכה אותי ב"יאללה יאללה" מפי רוב השומעים, או בחיבוק ממיעוטם.
הייתי רוצה גם לחיות בעולם שבו אין לי צורך להשתמש בטענות של "אתה גבר ולכן אתה לא מבין", אבל מה לעשות שזה ככה. מה לעשות שעד שלא יהיו לכם ציצים אתם לא תדעו איך זה מרגיש כשמישהו זר בוהה בהם, בלי שתהיה לך שום אפשרות להכריע אם הוא סתם מסתכל או שהוא רוצה גם לגעת. מה לעשות שעד שלא תהיו אישה ממוצעת, לא תכירו את תגובת השיתוק. לא תכירו את המחשבות של "טוב, לא הייתי צריכה לצאת ככה מהבית, זו אשמתי" (זו לא, כי את יודעת עמוק בלב שהחברים הגברים שלך לא היו מתייחסים ככה למישהי).
הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יציאה מהבית בלבוש יפה לא גורמת לאנשים להניח שאני מעוניינת במבטים מפשיטים ובלתי מנומסים. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש לי תחושת ביטחון וידיעה שאם, חס וחלילה, אותקף – מישהו יטפל בי בכנות ומתוך אמון. הייתי רוצה לא להיות פרנואידית. כי לי זה עולה יותר.

אבל בעיקר, וזה הדבר הכי חשוב – הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כשאני אומרת שמטריד לי, או מציק לי, או מפחיד לי, אנשים יגידו לי "אוקיי, אז לא נעשה את זה יותר" ולא "סתם החמיאו לך, יאללה יאללה". בעולם שבו לפרספקטיבה שלי ולרגשות שלי יש חשיבות, שבו מישהו לוקח אותם בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות שלו לגבי היחס אלי. אני לא. אני חיה בעולם שבו הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לצעוק בכיכר העיר או להעלות תמונה לפייסבוק. כרגע, זו כבשת הרש שלנו, אל תגזלו אותה. ולפני שתציעו לנו לסתום עד שאנחנו מגישות תלונה, תחשבו שנייה על המשמעות של ההשתקה הזו, ועל מה שהיא עושה לנו ולאפשרות שלנו לחופש במרחב הציבורי.

(מוקדש לליאן רם, ולכל הנשים שהיה עדיף להן להיות חתול חמוד)