דברים שלמדתי על עצמי בשבוע בברלין

אפתח בשורה התחתונה: לא אהבתי את ברלין. מצאתי אותה קרה, מדכאת ולא נעימה. מצאתי בירה זולה עד כדי גיחוך, קפה יקר ולא טעים, מוזיאונים נהדרים והדבר החשוב מכל – אנשים לא נחמדים. אנשים שבישראלית הייתי מרשה לעצמי לקרוא להם "גסי רוח", אבל בברלין הם נחשבים לקורקטיים, לחוצים או מקסימום כעוסים. גם (ובעיקר, וזה ככל הנראה אחד הדברים שהכי שגעו אותי) על ידי ישראלים שבאים לטייל.
למי שלא יודע, זו היתה הפעם הראשונה שבה אזרתי אומץ לנסוע לטייל לבד. הנסיעות הקודמות שלי היו עם המשפחה או עם בית הספר, ככה שהייתי לחוצה להפליא לפני ובמהלך. נוסיף לזה את העובדה שלא יצאתי לחופשה אמיתית כבר ארבע שנים (ההגדרה השגרתית שלי לחופשה היא "זמן שבו אני רק עובדת ואין לי מטלות לימודיות"), את זה שאני, כידוע, מכורה לפייסבוק ולחדשות, ונגלה שיש לנו נקודת פתיחה נהדרת לפיאסקו גמור.
זה לא היה פיאסקו גמור, אבל זה בהחלט לא היה מוצלח.

זה התחיל דווקא טוב. הטיסה (עם חברת ישראייר, שאיחרה את מועד הטיסה בלי שאקבל שום הודעה) היתה מושלמת, נעימה, אפילו האוכל היה טעים מכרגיל. ואז מגיעים לשנפלד, והכל יותר איטי ממה שאני זוכרת בבית. מגיעים לפקיד המאיים קמעא, הוא חותם לי בדרכון, אני הולכת לאסוף את המזוודה, הכל בסדר, ואז – מנסה למצוא את דרכי להוסטל.

או. זו נקודה נחמדה. נכון זה שהתחבורה הציבורית בארץ ממש איומה? אז זה נכון במאה אחוז ואני יכולה לדבר על זה חזור ודבר. נכון גם הדבר שהתחבורה הציבורית של ברלין מוצלחת מאוד. מה שכדאי לציין זה שהרכבת מנתב"ג – היא באמת מנתב"ג, ולא דורשת יותר מדי הליכה (למעשה היא דורשת פתיחת דלת וירידה בגרם מדרגות); תחנת הרכבת של שנפלד, לעומת זאת, נמצאת במרחק לא מבוטל עבור אנשים עם מיטלטלין וגם אין אליה שילוט ראוי. בניגוד, כמובן, לכמעט כל דבר אחר שנתקלתי בו בברלין (הם בכלל מאוד מוצלחים בשילוט, החבר'ה האלה. אחזור לכך בהמשך).

אז הגעתי בשלום למנהרה שמתחת לתחנה (הגרמני במודיעין לא ידע להסביר לי באנגלית איך מגיעים לשם. אני חוזרת, האיש במודיעין, בנמל התעופה של אחת מהערים המתויירות בעולם, לא ידע להסביר לי איך מגיעים ברגל לתחנת הרכבת. שאלתי בריטי חביב שעמד מחוץ לתחנה וחיכה לאוטובוס) וניסיתי לרכוש כרטיס תקופתי לתחבורה הציבורית. זה לא ממש הלך בהתחלה, אבל בסוף גם את המשוכה הזו עברנו. עליתי לתחנה, תיקפתי את הכרטיס וחיכיתי לרכבת, שהגיעה, כמובן, בזמן.

לא אלאה אתכם באיך הלכתי לאיבוד בערב הראשון והסתובבתי לי בגשם, ונעשה פאסט פורוורד לשלב שבו אני אחרי הצ'ק אין באכסנייה. אכסנייה מעולה, אגב, מאוד נקייה ונעימה, שירות מקסים ומיקום נוח (בהסתייגות שהחדרים קטנטנים. לי זה לא מפריע, אבל מן הסתם יש מי שכן), תמורה הולמת ולמעלה מזה למחיר. נכנסתי לחדר, ניסיתי לעשות טלפון, וגיליתי שחברת סלקום היקרה פיקששה את תכנית החו"ל שלי ואין לי שיחות יוצאות. וככה יצא שאת הלילה הראשון שלי בברלין ביליתי בלהתעפץ על המיטה תוך כדי ניסיונות לתקשר עם סלקום.

ניחא.

למחרת עשיתי סיור "אתרי חובה" במשך חמש שעות. אחריו שוטטתי לי קצת וניסיתי למצוא מקום עם קפה במחיר סביר ואפשרות לטעון את הטלפון הנייד. כשלתי במשימה באופן חלקי. התבאסתי. טענתי את הטלפון במקום עם מחירי קפה לא סבירים.רציתי לדבר עם מישהו, ולא יכולתי. ההורים התקשרו, ושמחתי. הסברתי להם שהבטרייה בנייד נגמרת לי הרבה יותר מהר מאשר בארץ, והם אמרו לי לקמץ במסרונים. וזה היה הדבר הראשון שלמדתי על עצמי בטיול: אני באמת באמת איומה בלהיות בחופש. באמת גרועה בלא לדעת מה קורה, בשלא יתקשרו איתי וישאלו אותי שאלות.

חזרתי לשוטט. מצאתי חנות מקסימה של גילופי וצעצועי עץ, וכשיצאתי ממנה גיליתי שהיא איטלקית. כי אם משהו משמח אותך בברלין, הוא חייב להיות איטלקי, לא? כל דבר אחר פשוט לא יהיה הגיוני. לא משנה. המשכתי ללכת והגעתי לכיכר מרכזית בעיר, והחלטתי לנסות לקנות לעצמי משהו נחמד. לא מצאתי.

אחד הדברים שהמליצו לי לעשות בברלין, טרם נסיעתי, היה לאכול הרבה גבינות. זה נכון, הגבינות שם זולות להפליא; גוש מקסים של קמבבר עלה לי בערך שמונה שקלים. רק שאז הגעתי לקופה. בידי לחמנית נחמדת, קופסה קטנה של עגבניות שרי חייכניות וחריץ גבינה מלבב – הכל ביחד הסתכם למחיר משובב נפש. חשבתי שאני עלולה עוד להישבות בקסמה של העיר ולחזור הביתה כמו כל האנשים שאני לא מסוגלת להקשיב להם; ואז הקופאית התחילה לצעוק עלי. למה? כי ביקשתי ממנה לחזור שוב על הבקשה שלה שלא הבנתי (למותר לציין שלא היא ולא אף אחד אחר בחנות חשבו לנסות להסביר לי לאט יותר או באנגלית).

עכשיו, נכון. אני בחורה מאוד רגישה, ויש הרבה אנשים שהיו פשוט מתעלמים והולכים. אבל אני יצאתי לחופשה הראשונה מזה ארבע שנים; אני אדם חייכן ונעים לרוב, ומקבלת, איכשהו, יחס בהתאם; פשוט לא הייתי מוכנה לכלבה הגרמניה הזו. היא לא רק צעקה עלי: היא גם צחקה עלי ביחד עם הבחור שעמד מאחורי בתור. הם עוד הסתכלו עלי אחרי שיצאתי משם מבוישת, והמשיכו לצחוק ביניהם.

זו היתה הפעם השנייה בטיול שלי שמצאתי את עצמי יושבת לבד ובוכה. למזלי, באותו איזור איתרתי סניף של הרשת היעילה והזולה C&A, וחזרתי להוסטל עם עגילים וגרביונים חדשים להמתקת החוויה. בערב – יציאה לבירה עם שני קנדים חביבים.

עוברים יום.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים עם קצת שוטטות באמצע. אז למדתי על עצמי את הדבר השני: אני מבינה הרבה יותר גרמנית ממה שציפיתי. כמובן, רק הבנה פאסיבית, ורק של טקסט כתוב – כמיטב המסורת חסרת הביטחון שלי, לתקשר בשפה המקומית לא העזתי לנסות אפילו. אבל לא היתה לי כמעט בעיה להבין שלטים או תפריטים, והיו דקות ארוכות של קריאת הסברים על מיצגים במוזיאונים שתפסתי את עצמי קוראת את הגרמנית במקום את האנגלית.

אין לי ממש הקשר לזה, אבל אני חייבת לציין משהו על התחבורה הציבורית הברלינאית – עיקר היתרון שלה על פני זו המוכרת לי מהארץ נעוץ בתדירות ובזמינות (כלומר, לילות וסופ"שים). מבחינת רישות ומיקום, יש מקומות פחות נגישים בברלין, ממש כמו שיש מקומות פחות נגישים בארץ (ולא רק שכונות שוליים עשירות, כן? המוזיאון היהודי, למשל, נמצא כמעט ק"מ שלם מתחנת הרכבת הקרובה אליו); מבחינת הצפיפות זו בדיוק אותה צפיפות אם לא יותר גרוע (כלומר, זו אותה צפיפות, אבל זה יותר גרוע כי נוסעים מהר יותר ולכן זה יותר מסוכן), וכמובן שהעלות שלה היא פי שניים – כרטיס שבועי עלה לי יותר ממחצית מחירו של חופשי חודשי באגד (וזה בלי הנחת הסטודנט שלי שחותכת הכל לכדי מחצית). אממה? בברלין אנשים פשוט מתלוננים פחות. הם מתלוננים פחות על זה שהתחנה לא נמצאת מטר ממחוז חפצם והם מתלוננים פחות על זה שצפוף. זה הכל.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים, היה חביב ונחמד וחשבתי לעצמי שאולי היחסים בינינו מתחילים להפשיר, ומעתה יהיה טוב.

ואז הגיע היום החמישי.

ביום החמישי הלכתי למוזיאון שנמצא באיזור אחד של העיר, ובשתיים בצהריים הייתי אמורה להיות בחלק אחר כדי להתחיל סיור מודרך. רצה הגורל ונשאר לי שפע של זמן, אז חשבתי לי שאגיע לשם יותר מוקדם ואסתובב קצת. אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילי.

כזכור, הכרטיס שלי היה כרטיס שבועי, ולא היה ברור אם אני אמורה לתקף אותו שוב מדי נסיעה או לא; בגב הכרטיס זה לא היה כתוב (לפחות לא באנגלית, ולמיטב הבנתי גם לא בגרמנית), באף אוטומט למכירת כרטיסים או במכשיר תיקוף זה לא צוין, ואנשים שונים ששאלתי אותם סיפקו לי תשובות הפוכות; אז ליתר ביטחון, ולמודת נסיון ירושלמי (בו צריך לתקף מדי נסיעה מחדש), תיקפתי. וכשצמד פקחים ראו את הכרטיס שלי, הם, כי זה כנראה מה שגרמנים עושים, התחילו לצעוק עלי.

עכשיו, מילא שהם צעקו; אבל הם צעקו בגרמנית, וכשהסברתי להם שאני לא מבינה, שוב ושוב, הם לא התנהגו כמו אנשים תבוניים וניסו למצוא דרך להסביר בשפה אחרת (נגיד, לחפש מישהו בתחנה או לנסות להסביר באנגלית רצוצה, כמו שהיה עושה כל פקח ברכבת הקלה המזעזעת שלנו, ובחיי, ראיתי את זה קורה עשרות פעמים). הם השאירו לי, תיירת קטנה, בודדה ולחוצה על סף דמעות, את העבודה הזו.

ואם זה לא מספיק, אחר כך, כשהמכונה לא קיבלה את השטר שהיה לי, הלכתי למוכרת בקיוסק בתחנה וביקשתי ממנה, והיא שוב צעקה עלי. "אין כסף, זה לא בנק פה!" היא צעקה עלי שוב ושוב בגרמנית, כאילו לא שאלתי שאלה לגיטימית לחלוטין שהישראלי הממוצע (והמושמץ שלא בצדק, מסתבר) בסבירות גבוהה היה משיב עליה בחיוב חסר רצון או ב"לא" עם הבעת פנים מתנצלת. וכן, גם כאלה מקרים ראיתי עשרות.

אגב, עם כמה שהיה לי נוח להתמודד עם זה בהומור כשסיפרתי על זה, למשל, לשותפה לחדר בהוסטל – התוספת של "ואני יהודיה, אז זה טריגרי" היתה שטות מוחלטת. לא הרגשתי שום דבר כזה. זו פשוט היתה גסות רוח טהורה שגרמה לי לחוש סלידה עמוקה. אנשים לא אמורים לדבר ככה. נותני שירות בעיר מתוירת שנמצאת בגירעון של עשרות מליארדי יורו ועיקר הכנסתה הוא ככל הנראה מתיירים, לא אמורים לדבר ככה.
לא ליהודים, לא לאמריקאים ולא לאף אחד.

אז יצאתי מהתחנה, ישבתי על ספסל, שוב, ובכיתי, שוב. כעסתי, רתחתי מזעם. לא רציתי להמשיך לטייל, לא רציתי לחזור לתחנה, לא רציתי לעשות כלום שלא כולל הסתגרות בין קירות ודפיקת הראש במיטה. אבל זה לא היה אפשרי במיוחד, אז כיתתתי רגלי עד שמצאתי מקום לקנות בו משהו כדי שיהיו לי שטרות קטנים יותר, חזרתי לתחנה, קניתי כרטיס נוסף, והמשכתי בדרכי. הסיור היה מגניב למדי, יש לציין.

באותו יום למדתי את הדבר החשוב ביותר – אם את נמצאת בעיר שתושביה אינם חזקים ביחסי אנוש, עליך ללמוד לסמוך על עצמך. אנד סו איי דיד. הפסקתי לפחד ברגע שהבנתי שלא משנה כמה האנשים הם קקות, אם השילוט שלהם מצוין ויש לך מפה – את תסתדרי. ואולי, בעצם, זה הלקח החשוב ביותר מכל הטיול – אם יש לך אינסטינקטים – לכי איתם. אם האינסטינקט שלך אומר לך שסביר להניח שברלין היא לא בשבילך, ולו בשל ראיית עולם שונה שיש למספרים בשבחה – כנראה האינסטינקט שם מסיבה מסוימת.

למחרת הגיעה חברה, ככה שהיה לי נעים יותר; אבל הנאה, באופן כללי, לא ממש היתה שם. ברלין לא היתה כיפית. היא גם לא יפה במיוחד. היא כן מאוד מעניינת ויש לה הרבה קלאסה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה עוד יותר לחזור לארץ ולערים האהובות שלי, שבהן האוכל יקר יותר, התחבורה נדירה יותר – אך האנשים, האנשים טובים בעיני. ואם הם לא טובים בעיני – אני יכולה להגיד את זה, וזה יתקבל על הדעת, וכולנו נצחק ביחד, ואף אחד לא יגיד לי "נו, הם סתם נלחצים כי הם לא יודעים לתקשר".

(חוץ מזה, שבעברית הכל נשמע פחות רציני ויותר שטוף שמש, איכשהו)

ונסיים בשיר מגניב, שהשאפל היקר שלי טרח להזכיר לי גם בטיסה הלוך וגם בחזור.

נ.ב: באופן אירוני, מאז ששבתי לירושלים לא יצא לי לחכות לתח"צ יותר מארבע דקות, כולם מחייכים, מזג האוויר נעים ואפילו הסריגים בקסטרו עולים בדיוק כמו בחנויות באירופה. אולי ישראל חיכתה לשובי?

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על דברים שלמדתי על עצמי בשבוע בברלין

  1. לוי הגיב:

    אני לא מתכוון להעליב או להכעיס, אבל מכתיבתך עולה דמות לא מאוזנת, מעט מופרעת
    שברירית חלשה ו……ביקורתית

    כמה טיפים,
    כשאת מגיעה למקום זר את צריכה לנסות בכל מאודך, ללמוד אותו, מתוך רצון להתמזג
    מה שאת עושה (להבנתי), זה לנסות להשוות אותו למקומות אחרים "טובים יותר"
    את לא מקבלת אותו כמות שהוא, במקום לבזבז אנרגיות על הפן השלילי,
    נסי להשקיע את האנרגיות בכיוון החיובי, ופתאום הכל יראה אחרת

    אדם אחד או 2 או עשרה, לא מייצגים עיר של 3.5 מליון אנשים
    וחבל שאת עושה הכללות, זה מציג אותך באור מ….לא כל כך טוב
    תעברי על מה שכתבת, ותראי שהתמקדת בכתיבתך (ברובה) בדברים השליליים
    ולראייה
    רוב הישראלים שעוברים בברלין, כמו גם הישראלים שמתגוררים בה
    חווים חויה אחרת, העיר מהממת, מבחינה תרבותית היסטורית ואנושית
    כאשר את כותבת מה שאת כותבת, את מאבדת את קהל המאזינים שלך

    את מעצימה את השלילי, וממזערת את החיובי

    נסי לכתוב ולפרט 9 דברים טובים יפים ומדהימים הקשורים לעיר
    על כל דבר שלילי אחד, יחס זה (או דומה לו) יתן תחושה שהסקירה שלך "מאוזנת"

    אחרת
    ושוב אני חוזר לתחילת התגובה שלי
    דמותך בעיני הקורא הסביר, מ….זקוקה לחיזוק

    זו דעתי,
    ואם היא פוגעת, זו לא הכוונה

    • anatpross הגיב:

      היי לוי,

      הפוסט הזה הוא תיאור של חוויה אישית, לא ניסיון למכור את עצמי, את הכתיבה שלי או להרחיב את קהל הקוראים שלי. זה בלוג די קטן וזניח, ואני לא מנסה להפוך אותו להרבה יותר מזה – ואילו הייתי, זה בטח לא היה בפוסט כזה, שאין לו רלוונטיות להרבה אנשים מעבר למי שמכיר אותי, ידע שאני נוסעת ואולי התעניין במה שעבר עלי. זו החוויה שלי, ככה אני בוחרת לנסח אותה. אנשים הם שונים ולא כולם חייבים לאהוב את אותם המקומות. במקרה, בעיני ברלין לא מצאה חן, מכל מיני סיבות. יש בה גם דברים חיוביים והם פורטו בפוסט, אבל בכללי – זו ההתרשמות שלי, זה סגנון הכתיבה שלי, וזהו.

  2. נמרוד קוסלובסקי הגיב:

    כל הכבוד לך ענת, לכי על זה , זו את וזהו. על תלמדי מאחרים, על תנסי שוב עם אומרים שהחמצת בגלל עודף רגישות.
    אבל אני גם מן כזה אוהב להסביר גם שאין סיכוי שמישהו יקשיב (וזהו) אז יש כאן עיר עם פי חמש תיירים לשנה מכמות תושביה, מי שעובד בנקודות החיכוך נהיה לא נחמד. תנסי את הרחוב הראשי בפרג, ותקבלי חררה. ברלין כמו כל עיר צריכה שיתנו לה קצת זמן , ולזוז מהמרכז התיירותי, אז הית רואה אותה בכלל.נכון אבל גם שהשרות כאן לא משהו,
    זה נשאר להם מהקומוניזם.אבל עם החוויה שלך מה
    עיר זה התחכחות עם נותני שרות בלבד אז מגיע לך.

  3. אירה הגיב:

    פאק, התגובות שלכם איומות.
    עם כל הכבוד, חברים, זכותה של ענת לתאר חוויה סובייקטיבית לגמרי, באופן סובייקטיבי לגמרי וזכותה להיות מי שהיא ופאקינג לבכות ברחוב אחרי שאנשים צורחים עליה וזכותה לא להתלהב מברלין, משוש נפשכם. זכותה גם לקבל תגובות קצת יותר רגישות מאלה, אגב.
    ועם כבר אנחנו פה, לא נראה לכם קצת מטופש לטפס על הגדר בשביל להגן על כבודה של עיר תיירותית שתמשיך להיות כזאת בלי שום עזרה מצידכם? תנשמו קצת. או אולי צאו לחופשה בעצמכם.

  4. הלל הגיב:

    תלונות ופטפוטי סרק. את הרי לא יודעת דבר וחצי דבר על העיר או על תושביה. זכותך לכתוב כל דבר שתרצי בבלוג שלך, אבל דעי לך שדעתך הבלתי מלומדת מעידה על צרות אופקים ונטייה לפרנויה, למרות שיש לציין לזכותך שהצלחת לצאת לטיול לבד (בערך). לטובתך האישית, מוטב שתשארי בארץ, בשכונה שלך או אפילו בחדר שלך. כל מקום שאת מכירה ושלא מאיים עליך. כמובן שלא תזכי להכיר את העולם מעבר לתחום הצר שבחרת, אבל אני בטוח שכך תהיי מאושרת יותר. לא כולנו נועדנו לצאת ולגלות. ואת בהחלט לא. אבל אם כבר יצאת, וטרחת, הזכירי לעצמך מדי פעם כמה מעט את באמת יודעת, ונסי להפטר מהפרשות הפרוביניצאלית שלך לדברים שאת רואה. כך לא רק תלמדי דבר מה, גם תוכלי להנות מחופשה נחמדה. מאידך, אולי חופשות זה לא בשבילך.

  5. אני הגיב:

    אני חיה בברלין כבר שנים רבות כי זול ונוח לי כאן והמצב הפוליטי בארץ גורם לי להקיא.
    בכל זאת אני מזדהה מאד עם מה שכתבת. זה לא שכל הגרמנים הם חארות, אבל באופן כללי אין כאן תודעת שירות בגרוש, ולחטוף צעקות ממי שאמור לתת לך שירות זה לא דבר נדיר. גם אם את כבר מדברת גרמנית.
    ממש לא ברורה לי נהירת התיירים לעיר הזאת. היא לא יפה, ולא קל להסתדר פה מבחינה אנושית. כנראה שהם גם מגיעים בעיקר שזול, או רק כדי לצאת למועדונים וכל השאר לא חשוב.

    ואגב, אין צורך להתנצל או לנסות לכתוב מאוזן. זאת התחושה שלך, ומי שלא מסכים מוזמן להתוכח.

  6. קרוננברג הגיב:

    היי ענת,
    אני גרה בעיר כמעט שנתיים ולצערי את צודקת בכל מילה . אחרי שנתיים אני מרגישה שאני נמצאת במקום שדעתי מוצקה ומגובשת. לא זאת המסקנה אליה פיללתי להגיע אבל – אני אוהבת את ברלין.מאוד. אני לא אוהבת את הברלינאים.

    ככה זה.עצוב.

    וכן, יעיזו המלעיזים על זה שאני מכלילה בטירוף – אבל כשרוב המפגשים עם מקומיים דומים למה שאת מתארת – אין מנוס מלהגיע למסקנה הזאת.

    מה שלמדתי אחרי שנה שהייתי מרכינה את הראש ולא מבינה למה אנשים פה כל כך תוקפניים, זה פשוט לנבוח בחזרה. ותתפלאי אבל ב80% מהמקרים זה עובד בצורה שלא תאמן.

    שיהיה לך כל טוב.

  7. Miri הגיב:

    מעניין מאוד , אני גרה פה כבר חצי שנה ואף אחד לא צעק עלי עדיין . אנשים פה מנומסים , ביום הראשון שהגעתי לפה, לכל מי שפיניתי , הזה נמחד ועזר לי. כשאמא שלי בקרה אותי נגשו אלינו שני גרמנים מיוזמתם ועזרו לנו עם המדווזות . פה אף אחד לא יעקוף אותך בתור לקופה ואף אחד לא יצעק " לקופאית מהר מהר את עובדת לאט מידי" גם אני תיקפתי כרטיס שלא הייתה צריכה , וגם אותי בדקו הפקחים והסבירו לי פשוט שלכרטיס מהסוג הזה לא צריך
    הברילינאים יודעים מצויין אנגלית , וזאת אומרים האמריקאים שנמצאים פה , נראה לי הדעה שלהם יותר אוביקטיבית משלך .

    • anatpross הגיב:

      א. דעה בהגדרתה היא לא אובייקטיבית.
      ב. אמריקאים שפגשתי בברלין אמרו לי שגם הם חושבים שהאנשים בברלין לא נחמדים כל כך.
      ג. יש פה בתגובות שתיים שחיות בברלין ודווקא מסכימות איתי.
      ד. אנשים הם שונים, ההתרשמויות שלהם שונות, והעמדות שלהם שונות. באמת לא ברור לי למה כל כך מפריע לאנשים שיש לי דעה (!) שלילית (!) על עיר (!). בכנות, יש לכם המון זמן פנוי כנראה אם הדבר הכי טוב שיש לכם לעשות זה לתקוף אותי כי ברלין לא מצאה חן בעיני וכי אני מספרת שצרחו עלי בגרמנית.

  8. אורן הגיב:

    היי ענת, הגעתי עכשיו לבלוג מלינק שהפצת לפוסט עדכני (את בפיד שלי בפייסבוק), ודפדפתי קצת אחורה. החוויה שלך מהאנשים בברלין די תואמת כל מיני דברים ששמעתי, וגם את מה שחוויתי בעצמי כשביקרתי שם חודש. אני גם גר כבר כמה חודשים בעיר אחרת בגרמניה. ברלין עצמה מאוד מיוחדת ומרוממת רוח בעיניי (לאו דווקא עניין של מוזיאונים או מורשת בכלל), יש לזה איזשהו קשר לגרמנים, גם, אבל בגדול הגרמנים כמסבירי פנים הם על הפנים (כשהם על הפנים, לפעמים הם דווקא סבבה). הם לא רק חצופים ומרושעים, הם גם באופן כללי די טיפשים, או מטופשים, או מיטפשים, עוד לא לגמרי הבנתי. בכל אופן, אני בהחלט מסוגל להבין איך חוויה תיירותית הופכת לסבל למול חומה כזו. תתנחמי בזה שלא מדובר רק בתושבי העיר אלא בגרמנים באופן כללי. זה כנראה לא מנחם מדי, אבל קחי בחשבון שלהם זה עולה הרבה (הרבה) יותר.

    • אורן הגיב:

      אה, ואם כבר בענייני תחבורה ציבורית ושרות –
      לקחתי אתמול את האופניים לנסיעה ברכבת לעיר רחוקה, ובדרך הייתי צריך להחליף רכבת. הרכבת השניה הגיעה לתחנה ארוכה כמו הגלות (לפחות 14 קרונות), כאשר רק הקרונות הממש קיצוניים מיועדים לאופניים. עד שהבנתי שמדובר בקרון האחרון, איש הרכבת שרק במשרוקית. הדלת של הקרון לא נפתחה, הבנתי שהסיכוי שלי הוא רק בקרון בצד השני של הרכבת. סימנתי לו מרחוק לחכות והתחלתי לרוץ בטירוף על הרציף עם האופניים. הוא עלה לרכבת ונסע. הרכבת הבאה הגיעה אחרי שעתיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s