דברים שלמדתי על עצמי בשבוע בברלין

אפתח בשורה התחתונה: לא אהבתי את ברלין. מצאתי אותה קרה, מדכאת ולא נעימה. מצאתי בירה זולה עד כדי גיחוך, קפה יקר ולא טעים, מוזיאונים נהדרים והדבר החשוב מכל – אנשים לא נחמדים. אנשים שבישראלית הייתי מרשה לעצמי לקרוא להם "גסי רוח", אבל בברלין הם נחשבים לקורקטיים, לחוצים או מקסימום כעוסים. גם (ובעיקר, וזה ככל הנראה אחד הדברים שהכי שגעו אותי) על ידי ישראלים שבאים לטייל.
למי שלא יודע, זו היתה הפעם הראשונה שבה אזרתי אומץ לנסוע לטייל לבד. הנסיעות הקודמות שלי היו עם המשפחה או עם בית הספר, ככה שהייתי לחוצה להפליא לפני ובמהלך. נוסיף לזה את העובדה שלא יצאתי לחופשה אמיתית כבר ארבע שנים (ההגדרה השגרתית שלי לחופשה היא "זמן שבו אני רק עובדת ואין לי מטלות לימודיות"), את זה שאני, כידוע, מכורה לפייסבוק ולחדשות, ונגלה שיש לנו נקודת פתיחה נהדרת לפיאסקו גמור.
זה לא היה פיאסקו גמור, אבל זה בהחלט לא היה מוצלח.

זה התחיל דווקא טוב. הטיסה (עם חברת ישראייר, שאיחרה את מועד הטיסה בלי שאקבל שום הודעה) היתה מושלמת, נעימה, אפילו האוכל היה טעים מכרגיל. ואז מגיעים לשנפלד, והכל יותר איטי ממה שאני זוכרת בבית. מגיעים לפקיד המאיים קמעא, הוא חותם לי בדרכון, אני הולכת לאסוף את המזוודה, הכל בסדר, ואז – מנסה למצוא את דרכי להוסטל.

או. זו נקודה נחמדה. נכון זה שהתחבורה הציבורית בארץ ממש איומה? אז זה נכון במאה אחוז ואני יכולה לדבר על זה חזור ודבר. נכון גם הדבר שהתחבורה הציבורית של ברלין מוצלחת מאוד. מה שכדאי לציין זה שהרכבת מנתב"ג – היא באמת מנתב"ג, ולא דורשת יותר מדי הליכה (למעשה היא דורשת פתיחת דלת וירידה בגרם מדרגות); תחנת הרכבת של שנפלד, לעומת זאת, נמצאת במרחק לא מבוטל עבור אנשים עם מיטלטלין וגם אין אליה שילוט ראוי. בניגוד, כמובן, לכמעט כל דבר אחר שנתקלתי בו בברלין (הם בכלל מאוד מוצלחים בשילוט, החבר'ה האלה. אחזור לכך בהמשך).

אז הגעתי בשלום למנהרה שמתחת לתחנה (הגרמני במודיעין לא ידע להסביר לי באנגלית איך מגיעים לשם. אני חוזרת, האיש במודיעין, בנמל התעופה של אחת מהערים המתויירות בעולם, לא ידע להסביר לי איך מגיעים ברגל לתחנת הרכבת. שאלתי בריטי חביב שעמד מחוץ לתחנה וחיכה לאוטובוס) וניסיתי לרכוש כרטיס תקופתי לתחבורה הציבורית. זה לא ממש הלך בהתחלה, אבל בסוף גם את המשוכה הזו עברנו. עליתי לתחנה, תיקפתי את הכרטיס וחיכיתי לרכבת, שהגיעה, כמובן, בזמן.

לא אלאה אתכם באיך הלכתי לאיבוד בערב הראשון והסתובבתי לי בגשם, ונעשה פאסט פורוורד לשלב שבו אני אחרי הצ'ק אין באכסנייה. אכסנייה מעולה, אגב, מאוד נקייה ונעימה, שירות מקסים ומיקום נוח (בהסתייגות שהחדרים קטנטנים. לי זה לא מפריע, אבל מן הסתם יש מי שכן), תמורה הולמת ולמעלה מזה למחיר. נכנסתי לחדר, ניסיתי לעשות טלפון, וגיליתי שחברת סלקום היקרה פיקששה את תכנית החו"ל שלי ואין לי שיחות יוצאות. וככה יצא שאת הלילה הראשון שלי בברלין ביליתי בלהתעפץ על המיטה תוך כדי ניסיונות לתקשר עם סלקום.

ניחא.

למחרת עשיתי סיור "אתרי חובה" במשך חמש שעות. אחריו שוטטתי לי קצת וניסיתי למצוא מקום עם קפה במחיר סביר ואפשרות לטעון את הטלפון הנייד. כשלתי במשימה באופן חלקי. התבאסתי. טענתי את הטלפון במקום עם מחירי קפה לא סבירים.רציתי לדבר עם מישהו, ולא יכולתי. ההורים התקשרו, ושמחתי. הסברתי להם שהבטרייה בנייד נגמרת לי הרבה יותר מהר מאשר בארץ, והם אמרו לי לקמץ במסרונים. וזה היה הדבר הראשון שלמדתי על עצמי בטיול: אני באמת באמת איומה בלהיות בחופש. באמת גרועה בלא לדעת מה קורה, בשלא יתקשרו איתי וישאלו אותי שאלות.

חזרתי לשוטט. מצאתי חנות מקסימה של גילופי וצעצועי עץ, וכשיצאתי ממנה גיליתי שהיא איטלקית. כי אם משהו משמח אותך בברלין, הוא חייב להיות איטלקי, לא? כל דבר אחר פשוט לא יהיה הגיוני. לא משנה. המשכתי ללכת והגעתי לכיכר מרכזית בעיר, והחלטתי לנסות לקנות לעצמי משהו נחמד. לא מצאתי.

אחד הדברים שהמליצו לי לעשות בברלין, טרם נסיעתי, היה לאכול הרבה גבינות. זה נכון, הגבינות שם זולות להפליא; גוש מקסים של קמבבר עלה לי בערך שמונה שקלים. רק שאז הגעתי לקופה. בידי לחמנית נחמדת, קופסה קטנה של עגבניות שרי חייכניות וחריץ גבינה מלבב – הכל ביחד הסתכם למחיר משובב נפש. חשבתי שאני עלולה עוד להישבות בקסמה של העיר ולחזור הביתה כמו כל האנשים שאני לא מסוגלת להקשיב להם; ואז הקופאית התחילה לצעוק עלי. למה? כי ביקשתי ממנה לחזור שוב על הבקשה שלה שלא הבנתי (למותר לציין שלא היא ולא אף אחד אחר בחנות חשבו לנסות להסביר לי לאט יותר או באנגלית).

עכשיו, נכון. אני בחורה מאוד רגישה, ויש הרבה אנשים שהיו פשוט מתעלמים והולכים. אבל אני יצאתי לחופשה הראשונה מזה ארבע שנים; אני אדם חייכן ונעים לרוב, ומקבלת, איכשהו, יחס בהתאם; פשוט לא הייתי מוכנה לכלבה הגרמניה הזו. היא לא רק צעקה עלי: היא גם צחקה עלי ביחד עם הבחור שעמד מאחורי בתור. הם עוד הסתכלו עלי אחרי שיצאתי משם מבוישת, והמשיכו לצחוק ביניהם.

זו היתה הפעם השנייה בטיול שלי שמצאתי את עצמי יושבת לבד ובוכה. למזלי, באותו איזור איתרתי סניף של הרשת היעילה והזולה C&A, וחזרתי להוסטל עם עגילים וגרביונים חדשים להמתקת החוויה. בערב – יציאה לבירה עם שני קנדים חביבים.

עוברים יום.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים עם קצת שוטטות באמצע. אז למדתי על עצמי את הדבר השני: אני מבינה הרבה יותר גרמנית ממה שציפיתי. כמובן, רק הבנה פאסיבית, ורק של טקסט כתוב – כמיטב המסורת חסרת הביטחון שלי, לתקשר בשפה המקומית לא העזתי לנסות אפילו. אבל לא היתה לי כמעט בעיה להבין שלטים או תפריטים, והיו דקות ארוכות של קריאת הסברים על מיצגים במוזיאונים שתפסתי את עצמי קוראת את הגרמנית במקום את האנגלית.

אין לי ממש הקשר לזה, אבל אני חייבת לציין משהו על התחבורה הציבורית הברלינאית – עיקר היתרון שלה על פני זו המוכרת לי מהארץ נעוץ בתדירות ובזמינות (כלומר, לילות וסופ"שים). מבחינת רישות ומיקום, יש מקומות פחות נגישים בברלין, ממש כמו שיש מקומות פחות נגישים בארץ (ולא רק שכונות שוליים עשירות, כן? המוזיאון היהודי, למשל, נמצא כמעט ק"מ שלם מתחנת הרכבת הקרובה אליו); מבחינת הצפיפות זו בדיוק אותה צפיפות אם לא יותר גרוע (כלומר, זו אותה צפיפות, אבל זה יותר גרוע כי נוסעים מהר יותר ולכן זה יותר מסוכן), וכמובן שהעלות שלה היא פי שניים – כרטיס שבועי עלה לי יותר ממחצית מחירו של חופשי חודשי באגד (וזה בלי הנחת הסטודנט שלי שחותכת הכל לכדי מחצית). אממה? בברלין אנשים פשוט מתלוננים פחות. הם מתלוננים פחות על זה שהתחנה לא נמצאת מטר ממחוז חפצם והם מתלוננים פחות על זה שצפוף. זה הכל.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים, היה חביב ונחמד וחשבתי לעצמי שאולי היחסים בינינו מתחילים להפשיר, ומעתה יהיה טוב.

ואז הגיע היום החמישי.

ביום החמישי הלכתי למוזיאון שנמצא באיזור אחד של העיר, ובשתיים בצהריים הייתי אמורה להיות בחלק אחר כדי להתחיל סיור מודרך. רצה הגורל ונשאר לי שפע של זמן, אז חשבתי לי שאגיע לשם יותר מוקדם ואסתובב קצת. אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילי.

כזכור, הכרטיס שלי היה כרטיס שבועי, ולא היה ברור אם אני אמורה לתקף אותו שוב מדי נסיעה או לא; בגב הכרטיס זה לא היה כתוב (לפחות לא באנגלית, ולמיטב הבנתי גם לא בגרמנית), באף אוטומט למכירת כרטיסים או במכשיר תיקוף זה לא צוין, ואנשים שונים ששאלתי אותם סיפקו לי תשובות הפוכות; אז ליתר ביטחון, ולמודת נסיון ירושלמי (בו צריך לתקף מדי נסיעה מחדש), תיקפתי. וכשצמד פקחים ראו את הכרטיס שלי, הם, כי זה כנראה מה שגרמנים עושים, התחילו לצעוק עלי.

עכשיו, מילא שהם צעקו; אבל הם צעקו בגרמנית, וכשהסברתי להם שאני לא מבינה, שוב ושוב, הם לא התנהגו כמו אנשים תבוניים וניסו למצוא דרך להסביר בשפה אחרת (נגיד, לחפש מישהו בתחנה או לנסות להסביר באנגלית רצוצה, כמו שהיה עושה כל פקח ברכבת הקלה המזעזעת שלנו, ובחיי, ראיתי את זה קורה עשרות פעמים). הם השאירו לי, תיירת קטנה, בודדה ולחוצה על סף דמעות, את העבודה הזו.

ואם זה לא מספיק, אחר כך, כשהמכונה לא קיבלה את השטר שהיה לי, הלכתי למוכרת בקיוסק בתחנה וביקשתי ממנה, והיא שוב צעקה עלי. "אין כסף, זה לא בנק פה!" היא צעקה עלי שוב ושוב בגרמנית, כאילו לא שאלתי שאלה לגיטימית לחלוטין שהישראלי הממוצע (והמושמץ שלא בצדק, מסתבר) בסבירות גבוהה היה משיב עליה בחיוב חסר רצון או ב"לא" עם הבעת פנים מתנצלת. וכן, גם כאלה מקרים ראיתי עשרות.

אגב, עם כמה שהיה לי נוח להתמודד עם זה בהומור כשסיפרתי על זה, למשל, לשותפה לחדר בהוסטל – התוספת של "ואני יהודיה, אז זה טריגרי" היתה שטות מוחלטת. לא הרגשתי שום דבר כזה. זו פשוט היתה גסות רוח טהורה שגרמה לי לחוש סלידה עמוקה. אנשים לא אמורים לדבר ככה. נותני שירות בעיר מתוירת שנמצאת בגירעון של עשרות מליארדי יורו ועיקר הכנסתה הוא ככל הנראה מתיירים, לא אמורים לדבר ככה.
לא ליהודים, לא לאמריקאים ולא לאף אחד.

אז יצאתי מהתחנה, ישבתי על ספסל, שוב, ובכיתי, שוב. כעסתי, רתחתי מזעם. לא רציתי להמשיך לטייל, לא רציתי לחזור לתחנה, לא רציתי לעשות כלום שלא כולל הסתגרות בין קירות ודפיקת הראש במיטה. אבל זה לא היה אפשרי במיוחד, אז כיתתתי רגלי עד שמצאתי מקום לקנות בו משהו כדי שיהיו לי שטרות קטנים יותר, חזרתי לתחנה, קניתי כרטיס נוסף, והמשכתי בדרכי. הסיור היה מגניב למדי, יש לציין.

באותו יום למדתי את הדבר החשוב ביותר – אם את נמצאת בעיר שתושביה אינם חזקים ביחסי אנוש, עליך ללמוד לסמוך על עצמך. אנד סו איי דיד. הפסקתי לפחד ברגע שהבנתי שלא משנה כמה האנשים הם קקות, אם השילוט שלהם מצוין ויש לך מפה – את תסתדרי. ואולי, בעצם, זה הלקח החשוב ביותר מכל הטיול – אם יש לך אינסטינקטים – לכי איתם. אם האינסטינקט שלך אומר לך שסביר להניח שברלין היא לא בשבילך, ולו בשל ראיית עולם שונה שיש למספרים בשבחה – כנראה האינסטינקט שם מסיבה מסוימת.

למחרת הגיעה חברה, ככה שהיה לי נעים יותר; אבל הנאה, באופן כללי, לא ממש היתה שם. ברלין לא היתה כיפית. היא גם לא יפה במיוחד. היא כן מאוד מעניינת ויש לה הרבה קלאסה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה עוד יותר לחזור לארץ ולערים האהובות שלי, שבהן האוכל יקר יותר, התחבורה נדירה יותר – אך האנשים, האנשים טובים בעיני. ואם הם לא טובים בעיני – אני יכולה להגיד את זה, וזה יתקבל על הדעת, וכולנו נצחק ביחד, ואף אחד לא יגיד לי "נו, הם סתם נלחצים כי הם לא יודעים לתקשר".

(חוץ מזה, שבעברית הכל נשמע פחות רציני ויותר שטוף שמש, איכשהו)

ונסיים בשיר מגניב, שהשאפל היקר שלי טרח להזכיר לי גם בטיסה הלוך וגם בחזור.

נ.ב: באופן אירוני, מאז ששבתי לירושלים לא יצא לי לחכות לתח"צ יותר מארבע דקות, כולם מחייכים, מזג האוויר נעים ואפילו הסריגים בקסטרו עולים בדיוק כמו בחנויות באירופה. אולי ישראל חיכתה לשובי?