אולי לא הבנתי נכון, אבל

כמה מילים לעניין שירה גרינבוים.

קודם כל, לסיפור הזה יש המשך נחמד ומשמח: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/426/423.html

כן, כבר נכתב על זה. למעשה, את העמדה הכללית שלי בסיפור שטחה מצוין ואן דר סיסטר, פה.

אבל כשפרסמתי את הפוסט המעולה שלה אצלי, אחת התגובות (שאחר כך גם ראיתי שוב ברוחה בשיתוף אחר), היתה "היום, כשילדים בני 13 כבר מקיימים יחסי מין, ברור שירצו להגן על הילדים יותר".

הטענה הזו, שהיא בעצם לקחת את העיקרון של "קול באישה ערווה" ולהשליך אותו גם על כל דבר אחר שנשים (או ילדות, במקרה שלנו) עושות, מעבר לזה שהיא מבחילה ברמה המוסרית וקצת מדאיגה ברמה האנושית (כי היא מסתכלת על יצורים אנושיים דרך הפריזמה הצרה של מה שיש להם בין הרגליים והיותם מושא אפשרי ליחסי מין – אני מרשה לעצמי להניח שזה היה עובד גם הפוך אם זה לא היה משחק כדורסל אלא ילד שרוצה להתערות בין ילדות); מעבר לזה שהיא כרגיל הופכת את היצר המיני למשהו שתמיד נמצא שם ושולט בנו לחלוטין, משל חיינו במוח של זיגמונד פרויד; מעבר לזה שהיא מציעה כפתרון גישה חשוכה ולא ממש ריאלית;

הטענה הזו פשוט מגוחכת ברמה החינוכית.

למה? או. על זה בדיוק רציתי לדבר.

אני אמנם די כופרת, וההבנה שלי בעקרונות הדת שבמקרה נולדתי לתוכה אינה מרשימה כמו של אחרים שאני מכירה, אבל אני די בטוחה שהגישה היהודית כלפי מגע אינטימי ומיניות, בניגוד למה שמוכר מהנצרות, היא לא שלילה גורפת שרואה במגע הזה חטא גמור או משהו בזוי כשלעצמו; למיטב הבנתי הצנועה, היהדות מתייחסת למגע הזה כאל משהו טוב ויפה, ואפילו רואה בו מצווה, רק שזה משהו חשוב, ורגיש, ומיוחד – אז לא עושים אותו עם כולם, אלא עם אדם אחד ספציפי. עכשיו, אני, כמובן, חילונית, והעמדה שלי היא שבמיטה אנשים צריכים לעשות בדיוק מה שטוב ובריא עבורם, ולא מה שאיזה קודקס חברתי עלום קובע להם, בין אם קבע בשנים האחרונות ובין אם לפני אלף שנה; אבל אם רוצים לעצב אצל ילדים או בני נוער גישה כזו, שרואה במין משהו מיוחד ואינטימי – לא עדיף ללכת בכיוון חיובי?

לא עדיף, נניח, לדבר על זה? להסביר? למצוא זמן שבו נדרשים לסוגיות האלה שהן מספיק חשובות בשביל שיהיו נוכחות בחיים שלנו מגיל צעיר, אבל אי אפשר ללמוד עליהן בצורה טובה לבד, בלי גורם מכוון או מנחה? כי בניגוד לשירים של ביאליק, או לעובדות היסטוריות, או לפתרון משוואה ריבועית, דילמות שנוגעות ליחסי אנוש הן משהו שצריך בו הכוונה מתמשכת, והן משהו שלא תמיד יש כתובת נוחה לגביו; וגישה בריאה לזוגיות ולמיניות היא לא דבר שנולדים איתו והיא גם לא דבר שקל ליצור (וכולנו פגשנו דוגמאות לכך, שלא לדבר על כך שבסבירות גבוהה יש לנו גם את הקשיים שלנו). זה נמצא בחסר בכל מערכת החינוך, כמובן – אני חושבת שרוב הבוגרים ממוצעים, לא משנה באיזה זרם ותחת איזה פיקוח, יסכימו איתי.

זה לא נוח ולא פשוט לפתוח את הנושא הזה בצורה טובה, אבל זה הרבה יותר אפקטיבי ובריא לטווח הארוך מאשר פשוט לצייר גדר וירטואלית סביב 51% מהאוכלוסיה ולכתוב עליה "אסור". זה גם יכול לאפשר, רחמנא לצלן, לראות בנשים בני אדם. כאלה שאפשר לשוחח איתן, להתיידד איתן, לשחק איתן כדורסל. בלי איסורים, בלי חרמות, בלי לגרום לבכי ולסקנדל ולפחד טבעי שישראל מקצינה ומדרדרת את מעמד הנשים שלה. אתם רוצים לגרום לתלמידים שלכם, לחניכים שלכם, להבין שמין הוא מעשה ששמור למישהו מיוחד? אז תסבירו *את זה*. מביך? ובכן, נראה לי שלשירה גרינבוים היה מביך הרבה יותר. והיא לא אשמה. אז תעשו את העבודה שלכם – ותהיו מחנכים.