בימים האחרונים, השיער שלי, שהוא אחד הדברים הטובים בי לדעת כל מי שאי פעם חיווה דעתו, לא מסתדר. וכשהשיער לא מסתדר, משהו בי לא מסתדר. לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל משהו לא עובד בלעדיו. כאילו קשה לי לצאת בבוקר בלי לדעת שהוא מייצג אותי כמו שצריך.
קצת רקע: בורכתי בשיער חלק. מה זה חלק? סרגל. חוטי משי דקיקים. אמא אומרת שכשהייתי ילדה היה נורא כיף לסרק אותי, כי שום דבר לא נדבק אליו. הוא חלק עד היום, אם כי באופן פחות קיצוני מאיך שהיה פעם. אממה, אין רע בלי טוב, ובמקביל לחלק, הוא גם דק. ומגיע לקצה גבול היכולת שלו מבחינת צמיחה די מהר. ושלא נדבר בכלל על ההתעללות שהעברתי אותו מבחינת צבע. זו באמת סאגה שעוברים בה גוונים שונים של חום ואדום ואפילו, באיזה רגע של חולשה שניותיים אחרי השחרור מצה"ל, גם שחור (כן, אני חננה, גם בדברים שבהם אני מתפרעת אני חננה).
עכשיו, מה העניין? שכמו כל דבר, לטבע מסוים של שיער יש השפעה על האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ואנשים אחרים; אני, עם השיער החלק והשביל באמצע, תמיד איצור רושם תמים וצעיר מכפי גילי. באותה מידה, בחורות שיש להן שיער ארוך ומלא, תמיד תיראנה יותר מרשימות.
וזו הסיבה שבחורות שיש להן מספיק שיער כדי להסתובב בעולם עם "גולגול" או עם צמות שכרוכות סביב ראשן, או סתם עם קוקו גבוה, גורמות לי תמיד להרגיש קטנה, שולית, בלתי מורגשת. אין לזה שום קשר למציאות וזה לחלוטין לא רציונלי, אבל בחורות עם שיער ארוך, כאלה שיש להן שובל שנמשך עד אמצע הגב, פשוט דוקרות אותי. צובטות לי באיזה מקום עלום כזה, שאי אפשר ממש להבחין. תמיד רציתי להיות כזו. ואף פעם לא יכולתי.
זה כנראה קשור לזה ששיער ארוך הוא סמל ברור ומובהק לנשיות; תסתכלו על ונוס של בוטיצ'לי. השיער שלה חי ומלא תנועה. הוא לא חלק. הוא לא קצר. הוא עבה וגלי וממלא את העולם בנוכחות.
שלי לא כזה. שלי צנוע ועדין, על אף חינניותו. ואולי זו אחת הסיבות שבגללן קשה לי להרגיש מרשימה. אולי זו אחת הסיבות שעדיין מרגיש לי לא הגיוני שאנשים זרים שמדברים עלי בגוף שלישי אומרים "אישה" ולא "בחורה" או אפילו "ילדה". אולי בגלל זה ברור לי שאף אחד אף פעם לא יסובב את הראש כשאכנס לחדר, לא משנה מה אלבש; ואולי, ונשבעת, זה האולי האחרון, אולי בגלל זה אני מרגישה שממש קריטי מבחינתי לנעול משהו עם עקב שנוקש. כדי להרגיש שבכל זאת, יש לי דרך לגרום לאנשים לשים לב אלי.
אז בימים האחרונים, כשבנוסף לתכונותיו הרגילות, הוא גם מסרב להסתדר, אני מרגישה תמיד כמו איזו ילדה קטנה ומרושלת שיצאה מהבית מהר מדי. כמו הענת שהייתי בתיכון, שלא היה לה אכפת מבגדים ולא ממש ייחסה חשיבות רבה מדי לאיך שהיא נראית; שרק רצתה שיהיה לה נוח. מצחיק לחשוב על זה היום, כשאני בכלל לא מתייחסת לנוחות כפרמטר בבחירת בגדים או נעליים; אבל באמת שהייתי כזו פעם. שלומפרית. לא מסודרת. אני מרגישה שהוא בוגד בי, כאילו הטלתי עליו יותר מדי אחריות ועכשיו הוא מתמרד. אומר שנמאס לו. נמאס לו להיות הדבר היחיד שאני מרגישה איתו בנוח.
אני יכולה להבין אותו, זו אחריות כבדה. במיוחד בשביל שיער כל כך מועט באופן יחסי. ובימים האחרונים, כשהוא לא מסתדר ואני מרגישה חסרת ביטחון במיוחד (קורה. תקופות. עוברים הלאה), וכל מה שבא לי לעשות זה להתחפר בפוך ולא לתת לאף אחד לראות אותי כשאני מתעוררת, אבל אי אפשר, כי זה לא עובד ככה במציאות, ואת חייבת לצאת מהפוך וללבוש בגדים ולהיראות יפה ולחייך ולהעמיד פנים שאת בטוחה במה שיש לך לומר ולהציע לעולם – בימים האלה אני מרגישה שקשה לי יותר, קשה לי יותר כי אני בלעדיו.
לרוב, הייתי פותרת את זה ע"י תספורת, או צבע, או איזשהו שינוי דרסטי שיגרום לאנשים לשים לב. אבל הפעם, הפעם הבטחתי לעצמי שלא. שאני אחזיק מעמד לבד, ואתן לשורשים לבצבץ, ואתן לשיער שלי את תקופת ההתפרעות וההתמרדות שהוא צריך. כי לפעמים צריך לתת גם לעוגן שלך חופשה.
ועכשיו אני רק צריכה למצוא עוגן אחר. רק שאין לי שום רעיון.
שנה טובה.
הבלאגן של ענת 
אני מבינה אותך לגמרי. רק רוצה לציין שלי יש מלא שיער. וכשהוא היה ארוך, בתיכון, הוא נראה זוועה. רק כשקצצתי בו משמעותית, התחלתי להרגיש יפה. היום אני לא יכולה לסבול את זה שהוא מתארך. זה ממש מפריע לי פיזית.
רק שתדעי, ששיער ארוך אמנם נחשב ליפה ונשי, אבל תספורת קצרה יכולה להיות מתוחכמת ונשית לא פחות. אולי הגיע הזמן להחליף ספר 🙂