(חלק א)
אני כותבת לך לא משום שאת יפה, ולא בשל חוכמתך. אני אפילו לא כותבת לך בגלל היכולת שלך לרקוח שיקויים מכשפים.
אני כותבת לך כי אני חייבת. כי משהו בי מבקש את זה בכאב. לא כאב גדול, שממלא את כל חלל הגוף ברעל. כאב קטן כזה, ממוקד, עיקש ומעצבן, שלא עובר. אני מרגישה שהגזמתי, מרגישה שהעסקת את ליבי ואת מחשבותיי יותר מדי. יותר מכפי שהיה רצוי, יותר מכפי שההגיון מוכן לקבל ולשאת.
ואני לא מוכנה לסלוח על זה לעצמי. על הבחילה שנגרמה לי כל פעם שהרהרתי בך, ובכלל לא באשמתך. את הרי לא בחרת שום דבר מכל זה. את לא בחרת להיכנס לעולם שבמקרה אני חלק ממנו; את בטח לא בחרת להיתקע בראש שלי ולהתרוצץ שם, מכאיבה לי כמו שרק מושא לתשומת לב של מישהו יקר יכול להכאיב. אני רוצה שתדעי שגם אני לא בחרתי. גם אני לא בחרתי לחשוב על דמותך היפה והאלגנטית, ששונה כל כך משלי; אני, עם כל האנושיות הזו, כל הפגמים האלה שאני לא טורחת להסתיר ואפילו לא מעמידה פני מתביישת בהם. כל הטעויות האלה, שבכלל אין לי מושג אם את יודעת איך הן קורות. הלשון שלך בטח אף פעם לא מתבלבלת כמו שלי, ואת בטח אף פעם לא מוצאת את עצמך מגושמת וחסרת חן ועילגת. יש בחורות שזה לא קורה להן אף פעם – ואני מוכנה להישבע שאת גורמת לי להאמין שאת אחת מאלה.
לכי לך, לכי קחי את כל העדינות והנסיכתיות הזו שלך, תראי לי כמה מזרנים צריך בשביל שלא תחושי בעדשה יותר.
אני אחכה פה בינתיים, ואמשיך לא להירדם על המזרן האחד שלי שמתחתיו אין שום עדשות, כשהגשם ניתך מבעד לחלון והחורף עוטף אותי כמו עוד שמיכה ומוציא ממני את כל החיוניות והשמחה שהיתה יכולה להיות לי, כל מה שטוב בי שגורם לאנשים לחבב אותי, כל מה שהיה אולי, בעולם אחר, מקביל, גורם גם לך לחבב אותי. אולי. ואין לי מושג אילו יכולתי לחבב אותך; אין לי מושג אם יש בינינו מן המשותף; אבל הנוכחות שלך בעולם, עם כל התכונות המרשימות האלה שהופכות אותך למי שאת, ובעיקר, מבעד לעיניים האגוצנטריות שלי, לכל כך שונה ממני לטובה, הנוכחות הזו תמשיך לנקר באיזשהו חלק קטן שילך ויקטן. היא תמשיך להיות שם.
כי כאלה הן נסיכות – גם כשאנחנו רוצים להאמין שהתגברנו עליהן, תמיד בא איזה רגע שמזכיר לנו שהן בעצם מה שמלמדים אותנו לרצות להיות. ואת נסיכה. ואני לא. אני סתם בן אדם רגיל לגמרי, עם חיוך נעים ושיער יפה ועיניים טובות. שום דבר שלא ראו כבר בכל אחת אחרת.
שלך,
אני.
הבלאגן של ענת 