כשהייתי בכיתה ג', אבחנו אותי כמחוננת. או, למען הדיוק, ככמעט מחוננת.
בכיתה י"ב ניגשתי לפסיכומטרי וקיבלתי 727.
את התיכון סיימתי כתלמידה מצטיינת וכמצטיינת מגמה (מדעי החברה, אבל עדיין).
יש לי ממוצע בגרויות משוקלל של 108.
ואני לא מצליחה לסיים תואר במסלול האומלל ביותר שיש לאוניברסיטה העברית להציע.
אני יודעת שעובדתית אני כנראה לא טיפשה, אבל אני מרגישה כמו הדבר הכי כושל שדרך אי פעם על כדור הארץ.
וזה, אתם יכולים בטח לנחש, לא ממש נעים.
ואין לי מושג מה לעשות עם זה. כי ניסיתי כל מיני דברים. אבל אני פשוט לא מסוגלת להתרכז, ולא מסוגלת ללמוד, ולא מסוגלת לתרגם הבנה של החומר לציון טוב. וזה לא משנה אם אני לומדת יום או שבוע, אם אני משקיעה בעבודה לילה אחד או שלושה ימים. זה עדיין אותו מפח נפש שצפוי לי בסוף.
ואם כל זה לא מספיק, אז גם לבכות אני לא מצליחה.
הבלאגן של ענת 
אולי את פשוט בחוג הלא מתאים?
שווה לבדוק אם מדובר בדכאון. בדקת את האפשרות הזאת?
לכולנו יש תקופות כאלה… מקווה שהלך הרוח הזה ישבר ותגיע תקופה של פוריות מתוך הנאה : )
זה מאוד מטריד. גם את ענת, גם את פמיניסטית אינטיליגנטית, וגם את מרגישה כישלון אקדמי. אני אומרת: בואי נפתח את קבוצת התמיכה הסלקטיבית ביותר בעולם. לפחות נזכה באיזה פרס של שיא גינס או משו.
זה רעיון אדיר.