על כוחה של מילה רעה

(מוקדש לכל מי שהיה מעורב בשיח אלים ומאשים קורבנות בימים האחרונים)
***

קיץ 2009. אני עובדת לא מאוד ותיקה במוקד סטודנטים במשרד הפנים. איתי עובדים סטודנטים נחמדים יותר ופחות, כמו בכל מוקד סטודנטים.
ועובד איתי גם ***. *** הוא בחור גבוה ויפה תואר, סטודנט לתואר כלשהו במדעי הרוח בהר הצופים, מבוגר ממני בכמה שנים ומתגורר, כמוני, במעונות.
זה מתחיל בידידות תמימה, ממשיך בקראש קטנטן שחולף מהר, ונגמר רע. כמה רע? ובכן, לא אכנה זאת הטרדה מינית. זו כן היתה הטרדה, וכן, בזהירות מתבקשת בהחלט ניתן לומר שהיא היתה על רקע מיני. היא כללה עלבונות, כללה אלימות פיזית קלה, כללה הצקות, כללה התייחסויות מבזות כלפי וכלפי היחסים שלי עם הבחור שיצאתי איתו באותה תקופה (המשפט היחיד שאני כנראה זוכרת לו, מלבד השיבושים חסרי החן של שמי כשפנה אלי, היה "שנינו יודעים שהייתי יכול לגרום לך לעזוב את החבר שלך בשנייה"). הכל, יש לציין, בחלל המוקד שאינו גדול במיוחד, מול אנשים. מול חברים, מול האחמ"שית.
כולם רואים, כולם יודעים. היחס כלפיו סלחני מאוד, אף אחד לא חושב אפילו לנזוף בו. אני ממשיכה לעבוד במחיצתו במשך החצי שנה לאחר מכן, עד שאני מוצאת עבודה אחרת.

נכון, לא "התלוננתי" לאיזשהו נציב קבילות. אבל גם כשהיה ברור שאני צריכה תמיכה, היא לא היתה שם. גם כשהיה ברור שאני לבד מול מישהו שמציק לי, הייתי צריכה בעיקר ללמוד להבין אותו ולרחם עליו ולהמשיך לתקתק מאתיים חמישים שיחות במשמרת. לא יודעת אם לחיבה של מנהל המוקד כלפיו היה קשר לזה (כלומר, אני לא בטוחה שמישהו אחר היה זוכה לגורל שונה); לא יודעת אם לעיניים היפות שלו היה קשר לזה. אבל אני כן יודעת שעבדתי במשך חצי שנה באקלים עויין שבו לגורמים האחראים בבירור לא אכפת משלומי ומרווחתי, ושהילדה בת העשרים שהייתי לא ממש רצתה להסתכן באובדן עבודה.

מי שחושב שאת יכולה, ככה בקלות, להרוס למישהו את החיים על תלונה סתמית או אפילו על איזו עלילה שאת בודה מליבך, טועה. הסירו דאגה מליבכם, אתם מוזמנים להמשיך להטריד כמה שבא לכם.