דברים שלמדתי על עצמי בשבוע בברלין

אפתח בשורה התחתונה: לא אהבתי את ברלין. מצאתי אותה קרה, מדכאת ולא נעימה. מצאתי בירה זולה עד כדי גיחוך, קפה יקר ולא טעים, מוזיאונים נהדרים והדבר החשוב מכל – אנשים לא נחמדים. אנשים שבישראלית הייתי מרשה לעצמי לקרוא להם "גסי רוח", אבל בברלין הם נחשבים לקורקטיים, לחוצים או מקסימום כעוסים. גם (ובעיקר, וזה ככל הנראה אחד הדברים שהכי שגעו אותי) על ידי ישראלים שבאים לטייל.
למי שלא יודע, זו היתה הפעם הראשונה שבה אזרתי אומץ לנסוע לטייל לבד. הנסיעות הקודמות שלי היו עם המשפחה או עם בית הספר, ככה שהייתי לחוצה להפליא לפני ובמהלך. נוסיף לזה את העובדה שלא יצאתי לחופשה אמיתית כבר ארבע שנים (ההגדרה השגרתית שלי לחופשה היא "זמן שבו אני רק עובדת ואין לי מטלות לימודיות"), את זה שאני, כידוע, מכורה לפייסבוק ולחדשות, ונגלה שיש לנו נקודת פתיחה נהדרת לפיאסקו גמור.
זה לא היה פיאסקו גמור, אבל זה בהחלט לא היה מוצלח.

זה התחיל דווקא טוב. הטיסה (עם חברת ישראייר, שאיחרה את מועד הטיסה בלי שאקבל שום הודעה) היתה מושלמת, נעימה, אפילו האוכל היה טעים מכרגיל. ואז מגיעים לשנפלד, והכל יותר איטי ממה שאני זוכרת בבית. מגיעים לפקיד המאיים קמעא, הוא חותם לי בדרכון, אני הולכת לאסוף את המזוודה, הכל בסדר, ואז – מנסה למצוא את דרכי להוסטל.

או. זו נקודה נחמדה. נכון זה שהתחבורה הציבורית בארץ ממש איומה? אז זה נכון במאה אחוז ואני יכולה לדבר על זה חזור ודבר. נכון גם הדבר שהתחבורה הציבורית של ברלין מוצלחת מאוד. מה שכדאי לציין זה שהרכבת מנתב"ג – היא באמת מנתב"ג, ולא דורשת יותר מדי הליכה (למעשה היא דורשת פתיחת דלת וירידה בגרם מדרגות); תחנת הרכבת של שנפלד, לעומת זאת, נמצאת במרחק לא מבוטל עבור אנשים עם מיטלטלין וגם אין אליה שילוט ראוי. בניגוד, כמובן, לכמעט כל דבר אחר שנתקלתי בו בברלין (הם בכלל מאוד מוצלחים בשילוט, החבר'ה האלה. אחזור לכך בהמשך).

אז הגעתי בשלום למנהרה שמתחת לתחנה (הגרמני במודיעין לא ידע להסביר לי באנגלית איך מגיעים לשם. אני חוזרת, האיש במודיעין, בנמל התעופה של אחת מהערים המתויירות בעולם, לא ידע להסביר לי איך מגיעים ברגל לתחנת הרכבת. שאלתי בריטי חביב שעמד מחוץ לתחנה וחיכה לאוטובוס) וניסיתי לרכוש כרטיס תקופתי לתחבורה הציבורית. זה לא ממש הלך בהתחלה, אבל בסוף גם את המשוכה הזו עברנו. עליתי לתחנה, תיקפתי את הכרטיס וחיכיתי לרכבת, שהגיעה, כמובן, בזמן.

לא אלאה אתכם באיך הלכתי לאיבוד בערב הראשון והסתובבתי לי בגשם, ונעשה פאסט פורוורד לשלב שבו אני אחרי הצ'ק אין באכסנייה. אכסנייה מעולה, אגב, מאוד נקייה ונעימה, שירות מקסים ומיקום נוח (בהסתייגות שהחדרים קטנטנים. לי זה לא מפריע, אבל מן הסתם יש מי שכן), תמורה הולמת ולמעלה מזה למחיר. נכנסתי לחדר, ניסיתי לעשות טלפון, וגיליתי שחברת סלקום היקרה פיקששה את תכנית החו"ל שלי ואין לי שיחות יוצאות. וככה יצא שאת הלילה הראשון שלי בברלין ביליתי בלהתעפץ על המיטה תוך כדי ניסיונות לתקשר עם סלקום.

ניחא.

למחרת עשיתי סיור "אתרי חובה" במשך חמש שעות. אחריו שוטטתי לי קצת וניסיתי למצוא מקום עם קפה במחיר סביר ואפשרות לטעון את הטלפון הנייד. כשלתי במשימה באופן חלקי. התבאסתי. טענתי את הטלפון במקום עם מחירי קפה לא סבירים.רציתי לדבר עם מישהו, ולא יכולתי. ההורים התקשרו, ושמחתי. הסברתי להם שהבטרייה בנייד נגמרת לי הרבה יותר מהר מאשר בארץ, והם אמרו לי לקמץ במסרונים. וזה היה הדבר הראשון שלמדתי על עצמי בטיול: אני באמת באמת איומה בלהיות בחופש. באמת גרועה בלא לדעת מה קורה, בשלא יתקשרו איתי וישאלו אותי שאלות.

חזרתי לשוטט. מצאתי חנות מקסימה של גילופי וצעצועי עץ, וכשיצאתי ממנה גיליתי שהיא איטלקית. כי אם משהו משמח אותך בברלין, הוא חייב להיות איטלקי, לא? כל דבר אחר פשוט לא יהיה הגיוני. לא משנה. המשכתי ללכת והגעתי לכיכר מרכזית בעיר, והחלטתי לנסות לקנות לעצמי משהו נחמד. לא מצאתי.

אחד הדברים שהמליצו לי לעשות בברלין, טרם נסיעתי, היה לאכול הרבה גבינות. זה נכון, הגבינות שם זולות להפליא; גוש מקסים של קמבבר עלה לי בערך שמונה שקלים. רק שאז הגעתי לקופה. בידי לחמנית נחמדת, קופסה קטנה של עגבניות שרי חייכניות וחריץ גבינה מלבב – הכל ביחד הסתכם למחיר משובב נפש. חשבתי שאני עלולה עוד להישבות בקסמה של העיר ולחזור הביתה כמו כל האנשים שאני לא מסוגלת להקשיב להם; ואז הקופאית התחילה לצעוק עלי. למה? כי ביקשתי ממנה לחזור שוב על הבקשה שלה שלא הבנתי (למותר לציין שלא היא ולא אף אחד אחר בחנות חשבו לנסות להסביר לי לאט יותר או באנגלית).

עכשיו, נכון. אני בחורה מאוד רגישה, ויש הרבה אנשים שהיו פשוט מתעלמים והולכים. אבל אני יצאתי לחופשה הראשונה מזה ארבע שנים; אני אדם חייכן ונעים לרוב, ומקבלת, איכשהו, יחס בהתאם; פשוט לא הייתי מוכנה לכלבה הגרמניה הזו. היא לא רק צעקה עלי: היא גם צחקה עלי ביחד עם הבחור שעמד מאחורי בתור. הם עוד הסתכלו עלי אחרי שיצאתי משם מבוישת, והמשיכו לצחוק ביניהם.

זו היתה הפעם השנייה בטיול שלי שמצאתי את עצמי יושבת לבד ובוכה. למזלי, באותו איזור איתרתי סניף של הרשת היעילה והזולה C&A, וחזרתי להוסטל עם עגילים וגרביונים חדשים להמתקת החוויה. בערב – יציאה לבירה עם שני קנדים חביבים.

עוברים יום.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים עם קצת שוטטות באמצע. אז למדתי על עצמי את הדבר השני: אני מבינה הרבה יותר גרמנית ממה שציפיתי. כמובן, רק הבנה פאסיבית, ורק של טקסט כתוב – כמיטב המסורת חסרת הביטחון שלי, לתקשר בשפה המקומית לא העזתי לנסות אפילו. אבל לא היתה לי כמעט בעיה להבין שלטים או תפריטים, והיו דקות ארוכות של קריאת הסברים על מיצגים במוזיאונים שתפסתי את עצמי קוראת את הגרמנית במקום את האנגלית.

אין לי ממש הקשר לזה, אבל אני חייבת לציין משהו על התחבורה הציבורית הברלינאית – עיקר היתרון שלה על פני זו המוכרת לי מהארץ נעוץ בתדירות ובזמינות (כלומר, לילות וסופ"שים). מבחינת רישות ומיקום, יש מקומות פחות נגישים בברלין, ממש כמו שיש מקומות פחות נגישים בארץ (ולא רק שכונות שוליים עשירות, כן? המוזיאון היהודי, למשל, נמצא כמעט ק"מ שלם מתחנת הרכבת הקרובה אליו); מבחינת הצפיפות זו בדיוק אותה צפיפות אם לא יותר גרוע (כלומר, זו אותה צפיפות, אבל זה יותר גרוע כי נוסעים מהר יותר ולכן זה יותר מסוכן), וכמובן שהעלות שלה היא פי שניים – כרטיס שבועי עלה לי יותר ממחצית מחירו של חופשי חודשי באגד (וזה בלי הנחת הסטודנט שלי שחותכת הכל לכדי מחצית). אממה? בברלין אנשים פשוט מתלוננים פחות. הם מתלוננים פחות על זה שהתחנה לא נמצאת מטר ממחוז חפצם והם מתלוננים פחות על זה שצפוף. זה הכל.

ביום השלישי הייתי בשני מוזיאונים, היה חביב ונחמד וחשבתי לעצמי שאולי היחסים בינינו מתחילים להפשיר, ומעתה יהיה טוב.

ואז הגיע היום החמישי.

ביום החמישי הלכתי למוזיאון שנמצא באיזור אחד של העיר, ובשתיים בצהריים הייתי אמורה להיות בחלק אחר כדי להתחיל סיור מודרך. רצה הגורל ונשאר לי שפע של זמן, אז חשבתי לי שאגיע לשם יותר מוקדם ואסתובב קצת. אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילי.

כזכור, הכרטיס שלי היה כרטיס שבועי, ולא היה ברור אם אני אמורה לתקף אותו שוב מדי נסיעה או לא; בגב הכרטיס זה לא היה כתוב (לפחות לא באנגלית, ולמיטב הבנתי גם לא בגרמנית), באף אוטומט למכירת כרטיסים או במכשיר תיקוף זה לא צוין, ואנשים שונים ששאלתי אותם סיפקו לי תשובות הפוכות; אז ליתר ביטחון, ולמודת נסיון ירושלמי (בו צריך לתקף מדי נסיעה מחדש), תיקפתי. וכשצמד פקחים ראו את הכרטיס שלי, הם, כי זה כנראה מה שגרמנים עושים, התחילו לצעוק עלי.

עכשיו, מילא שהם צעקו; אבל הם צעקו בגרמנית, וכשהסברתי להם שאני לא מבינה, שוב ושוב, הם לא התנהגו כמו אנשים תבוניים וניסו למצוא דרך להסביר בשפה אחרת (נגיד, לחפש מישהו בתחנה או לנסות להסביר באנגלית רצוצה, כמו שהיה עושה כל פקח ברכבת הקלה המזעזעת שלנו, ובחיי, ראיתי את זה קורה עשרות פעמים). הם השאירו לי, תיירת קטנה, בודדה ולחוצה על סף דמעות, את העבודה הזו.

ואם זה לא מספיק, אחר כך, כשהמכונה לא קיבלה את השטר שהיה לי, הלכתי למוכרת בקיוסק בתחנה וביקשתי ממנה, והיא שוב צעקה עלי. "אין כסף, זה לא בנק פה!" היא צעקה עלי שוב ושוב בגרמנית, כאילו לא שאלתי שאלה לגיטימית לחלוטין שהישראלי הממוצע (והמושמץ שלא בצדק, מסתבר) בסבירות גבוהה היה משיב עליה בחיוב חסר רצון או ב"לא" עם הבעת פנים מתנצלת. וכן, גם כאלה מקרים ראיתי עשרות.

אגב, עם כמה שהיה לי נוח להתמודד עם זה בהומור כשסיפרתי על זה, למשל, לשותפה לחדר בהוסטל – התוספת של "ואני יהודיה, אז זה טריגרי" היתה שטות מוחלטת. לא הרגשתי שום דבר כזה. זו פשוט היתה גסות רוח טהורה שגרמה לי לחוש סלידה עמוקה. אנשים לא אמורים לדבר ככה. נותני שירות בעיר מתוירת שנמצאת בגירעון של עשרות מליארדי יורו ועיקר הכנסתה הוא ככל הנראה מתיירים, לא אמורים לדבר ככה.
לא ליהודים, לא לאמריקאים ולא לאף אחד.

אז יצאתי מהתחנה, ישבתי על ספסל, שוב, ובכיתי, שוב. כעסתי, רתחתי מזעם. לא רציתי להמשיך לטייל, לא רציתי לחזור לתחנה, לא רציתי לעשות כלום שלא כולל הסתגרות בין קירות ודפיקת הראש במיטה. אבל זה לא היה אפשרי במיוחד, אז כיתתתי רגלי עד שמצאתי מקום לקנות בו משהו כדי שיהיו לי שטרות קטנים יותר, חזרתי לתחנה, קניתי כרטיס נוסף, והמשכתי בדרכי. הסיור היה מגניב למדי, יש לציין.

באותו יום למדתי את הדבר החשוב ביותר – אם את נמצאת בעיר שתושביה אינם חזקים ביחסי אנוש, עליך ללמוד לסמוך על עצמך. אנד סו איי דיד. הפסקתי לפחד ברגע שהבנתי שלא משנה כמה האנשים הם קקות, אם השילוט שלהם מצוין ויש לך מפה – את תסתדרי. ואולי, בעצם, זה הלקח החשוב ביותר מכל הטיול – אם יש לך אינסטינקטים – לכי איתם. אם האינסטינקט שלך אומר לך שסביר להניח שברלין היא לא בשבילך, ולו בשל ראיית עולם שונה שיש למספרים בשבחה – כנראה האינסטינקט שם מסיבה מסוימת.

למחרת הגיעה חברה, ככה שהיה לי נעים יותר; אבל הנאה, באופן כללי, לא ממש היתה שם. ברלין לא היתה כיפית. היא גם לא יפה במיוחד. היא כן מאוד מעניינת ויש לה הרבה קלאסה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה עוד יותר לחזור לארץ ולערים האהובות שלי, שבהן האוכל יקר יותר, התחבורה נדירה יותר – אך האנשים, האנשים טובים בעיני. ואם הם לא טובים בעיני – אני יכולה להגיד את זה, וזה יתקבל על הדעת, וכולנו נצחק ביחד, ואף אחד לא יגיד לי "נו, הם סתם נלחצים כי הם לא יודעים לתקשר".

(חוץ מזה, שבעברית הכל נשמע פחות רציני ויותר שטוף שמש, איכשהו)

ונסיים בשיר מגניב, שהשאפל היקר שלי טרח להזכיר לי גם בטיסה הלוך וגם בחזור.

נ.ב: באופן אירוני, מאז ששבתי לירושלים לא יצא לי לחכות לתח"צ יותר מארבע דקות, כולם מחייכים, מזג האוויר נעים ואפילו הסריגים בקסטרו עולים בדיוק כמו בחנויות באירופה. אולי ישראל חיכתה לשובי?

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 12 תגובות

יאללה יאללה

טוב, אז בואו נדבר על הטרדות מיניות. זה היה צריך להגיע מתישהו, לא?

אז היו את כל הפעמים האלה שבהן הלכתי (באור, בטריינינג ובסווטשירט, ליד המעונות) וחטפתי שריקות וצעקות. היתה גם את הפעם ההיא שבה, במסגרת העבודה ב"רמי לוי", בעודי לובשת בגדים רחבים ומטגנת נקניקיות, מישהו בסופרמרקט ניצל את החביבות שלי כדי ללטוש מבט בישבן שלי. נעזוב את המקרים האלה, כי למרות ההשפעה שלהם על החיים שלי, הם לא הובילו לשינויים קוגניטיביים ברמה המיידית.

היתה גם הפעם ההיא, שעליה אני רוצה להתעכב. הפעם שבה לבשתי שמלת מחוך שחורה עם עיטורי דובדבנים והעזתי לצאת מהבית בלי חזיה. כנראה נראיתי יפה, אין לי דרך לדעת. לבשתי אותה למסיבה, אבל לא אספו אותי אליה – נסעתי ברכבת כרבע שעה ואז עוד היה עלי ללכת ברחוב הנביאים בירושלים בשעה מאוחרת יחסית.

בתחנות הראשונות, הבחור הצעיר שישב לידי שאל אותי בטון סליזי משהו אם אני "יורדת". אמרתי לו שלא, בטון קפוא למדי, והוא המשיך לנסות לדובב אותי; למזלי אחרי זמן לא רב הוא יצא מהרכבת, ובמקומו עלה גבר מבוגר למדי שהתיישב לידי ובהה בי משל הייתי נתח עסיסי של בשר.

ואתם יודעים מה קרה? מה שקרה היה שפחדתי ללכת אחר כך לבד. פשוט פחדתי. אני, עם כל הפמיניזם שלי, עם כל הלוחמנות והאסרטיביות, אחרי שעברתי רדוקציה לגוש בשר על ידי גברים שהסתכלו עלי, הפנמתי את הרדוקציה הזו והתייחסתי לעצמי כאל סך המאפיינים הפיזיים שלי – אישה + מטר שישים + קטנה + רצה לאט + נעלי עקב. לבד ברחוב. מתה מפחד (כדי להשלים את הסיפור, בדרך חזרה ידיד שלי, שבמקרה ולמזלי היה באותו ערב עם רכב, הסיע אותי), והכי גרוע: התחרטתי שיצאתי מהבית בלבוש הזה והאשמתי את עצמי.

כי כשאת תלויה בתחבורה ציבורית, או בחסדי הרחוב, או בנהגי מוניות, העצמאות שלך במילא נשדדת ממך, לפחות באופן חלקי, ואז, תרצי או לא תרצי, למגדר שלך יש יותר משמעות. לסטטיסטיקות, שאומרות שיש לך סיכוי של אחת לשלוש לעבור תקיפה מינית במהלך חייך, יש יותר משמעות. לכוח הפיזי שיש לגברים בהשוואה אליך, יש יותר משמעות. לציצים שלך יש יותר משמעות. לאמירות של אמא, שביקשה ממך מאז שהתחלת לפתח צורה נשית, שלא תסתובבי לבד בחושך, יש פתאום יותר משמעות. וזה נורא. זו תחושה של חוסר אונים, של אימה. של היעדר שליטה.

כשהייתי חיילת, שירתתי כשנה ביחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. התעסקתי במגדר בהיבטיו האקדמיים, ובהשלכות שלו לחיי ארגון צבאי. אחד המושגים שבהם נתקלתי שם היה "אקלים מטריד". אקלים מטריד הוא לא הטרדה. הוא לא משהו נקודתי. כשמו כן הוא – אווירה, סגנון התנהלות במקום מסוים שהופכים את ההימצאות בו לחוויה מטרידה עבור נשים מסוימות. אז האקלים המטריד הזה שכנע אותי לעזוב את הגבעה הצרפתית כדי להיות רחוקה מהפרחחים של עיסאוויה, ושכנע אותי לעולם לא לתת יותר הזדמנות לעבודת דיילות בסופרמרקט; אלה דברים פעוטים, כי הם בני החלפה וממילא לא ויתרתי על משהו כל כך מוצלח. אבל האקלים הזה גם הופך, לפעמים, כל נסיעה במונית לחוויה שאת משתדלת להימנע ממנה, וכל נסיון התנגנדרות למלווה בתחושות אשם בלתי פוסקות.

הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש אלטרנטיבה יותר מוצלחת מביצוע משפט שדה בפייסבוק. איתרע מזלי ואני לא חיה בעולם הזה. אני חיה בעולם שבו תיאור של חווית הטרדה תזכה אותי ב"יאללה יאללה" מפי רוב השומעים, או בחיבוק ממיעוטם.
הייתי רוצה גם לחיות בעולם שבו אין לי צורך להשתמש בטענות של "אתה גבר ולכן אתה לא מבין", אבל מה לעשות שזה ככה. מה לעשות שעד שלא יהיו לכם ציצים אתם לא תדעו איך זה מרגיש כשמישהו זר בוהה בהם, בלי שתהיה לך שום אפשרות להכריע אם הוא סתם מסתכל או שהוא רוצה גם לגעת. מה לעשות שעד שלא תהיו אישה ממוצעת, לא תכירו את תגובת השיתוק. לא תכירו את המחשבות של "טוב, לא הייתי צריכה לצאת ככה מהבית, זו אשמתי" (זו לא, כי את יודעת עמוק בלב שהחברים הגברים שלך לא היו מתייחסים ככה למישהי).
הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יציאה מהבית בלבוש יפה לא גורמת לאנשים להניח שאני מעוניינת במבטים מפשיטים ובלתי מנומסים. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יש לי תחושת ביטחון וידיעה שאם, חס וחלילה, אותקף – מישהו יטפל בי בכנות ומתוך אמון. הייתי רוצה לא להיות פרנואידית. כי לי זה עולה יותר.

אבל בעיקר, וזה הדבר הכי חשוב – הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כשאני אומרת שמטריד לי, או מציק לי, או מפחיד לי, אנשים יגידו לי "אוקיי, אז לא נעשה את זה יותר" ולא "סתם החמיאו לך, יאללה יאללה". בעולם שבו לפרספקטיבה שלי ולרגשות שלי יש חשיבות, שבו מישהו לוקח אותם בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות שלו לגבי היחס אלי. אני לא. אני חיה בעולם שבו הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לצעוק בכיכר העיר או להעלות תמונה לפייסבוק. כרגע, זו כבשת הרש שלנו, אל תגזלו אותה. ולפני שתציעו לנו לסתום עד שאנחנו מגישות תלונה, תחשבו שנייה על המשמעות של ההשתקה הזו, ועל מה שהיא עושה לנו ולאפשרות שלנו לחופש במרחב הציבורי.

(מוקדש לליאן רם, ולכל הנשים שהיה עדיף להן להיות חתול חמוד)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 22 תגובות

15.7.12

בניגוד להרגלי, אני לא אספק רקע תיאורטי הפעם. סטדנרטים אקדמיים זה חשוב, אבל אני אחרי מבחן ולפני אחר.

אז אנשים שאני אוהבת, שמאוד יקרים לליבי, התייחסו בצורה שהכאיבה לי למה שקרה אתמול ברח' קפלן. הכאיבה ממש. רעד בידיים, בחילה, התהפכות ממושכת על משכבי. כאלה. ולא יכולתי לשמור בבטן.

נתחיל מזה שכאשר בוסינובה ז"ל נפטרה מפצעיה, הייתי ילדה בת 17 שעל תיק הג'נספורט הכחול שלה התנוסס לו סרט כתום, שלא הורדתי לכמה שבועות גם אחרי שפינוי גוש קטיף הושלם; ככה שנדמה לי שמבחינת צביעות יש לי תעודת הכשר.

נמשיך בזה שהחמלה שלי, שהיא חלק מאוד בסיסי באישיות שלי, לא דיפרנציאלית בין מושאים. היא פשוט שם, קיימת. מתפרצת כשאני רואה מצוקה או סבל שמבעבעים מולי. כמו שאם פעוט יפול על האספלט ברחוב, האינסטינקט שלי יהיה לנסות לעזור; כמו שאם אני אוכל בשר, ארגיש רע גם אם יהיה לי מאוד טעים; כמו שאני יכולה לחשוב שהעליבות וההזנחה בשכונת עיסאוויה מזעזעות, גם בלי שיהיו לי חברים משם; אני לא צריכה להכיר מישהו כדי להצטער על כך שהוא במצוקה, אני לא צריכה שמישהו יהיה בן הדת, הלאום, המגדר, הגיל, השכונה או המדינה שלי כדי להזדעזע מנסיון התאבדות מתוקשר.

מי שמנסה להקטין את המקרה של משה סילמן דרך נסיונות רטוריים של "אבל בהתנתקות", או דרך טענות שמגחיכות את האיש, או מזלזלות במצב הנוראי שהוא היה בו, וכל זה פחות מ-24 שעות אחרי ההצתה, כשהאיש במצב קשה ולא ברור אם ואיך בכלל ישרוד, הוא אדם שקשה לי לשמוע. וכשאלה אנשים שאני אוהבת, קשה כפליים. וכשהם גם מאשימים את מחזיקי העמדה שלי בצביעות או בניסיון לגרוף רווח פוליטי, זה כבר מעבר לסף היכולת.

אתמול כתבתי שאולי הסיפור הזה יגרום לאנשים שעוד לא הבינו, להבין שיש צורך בשינוי. לא כתבתי איזה, ולא בכדי. גם כי התרגשתי, כי היה לי רע, כי הייתי אחרי יום שלם של דחיסת חומר למבחן – אבל גם כי אני פשוט לא מתיימרת לדעת מה השינוי שדרוש. אני צנועה מספיק כדי להכיר בתחומים שבהם יש לי ידע ובתחומים בהם אין לי, ואני יכולה בלי שום בעיה להימנע מלהביע דעה כשאין לי יכולת לבסס אותה. זה לא מונע ממני להגיד, ברמת ביטחון די מובהקת, שצריך שינוי. כי השיטה הכלכלית בישראל היא לא הגיונית. לא אם אתה סוציאליסט, לא אם אתה קפיטליסט, לא אם אתה קומוניסט ולא אם אתה ליברטריאן; זו פשוט לא שיטה שטובה לנו, או, למצער, לרובנו המכריע. וכן, לסיפור של סילמן יש קשר לזה.

אז לא, אני לא חושבת שצריך להלל אדם שהחליט שהפיתרון הוא לשפוך על עצמו בנזין. אני לא חושבת שהוא גיבור, אלא אדם שנקלע למצב ביש ולא הצליח לפתור אותו; אבל התגובה שלי לזה, וזו פשוט נראית לי כמו התגובה היחידה האפשרית, בטח בשלב שבו הוא נלחם על חייו, היא אמפתיה. לא זלזול, לא ביטול, לא פקפוק במניעים. רחמים. לא מילה גיסה. נסו את זה בבית פעם.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

חשפנית – זה רק נראה יקר!

רשת H&O (בעברה העממי יותר "המשביר מחסני אופנה") החליטה ללכת על קו פרסומי מרתק לשיווק ההלבשה התחתונה שלה. במקום להציג חזיות ותחתונים על דוגמניות נאות, הם צילמו בחורים חביבים במסיבת רווקים הממתינים לפריצתה של עלמה חטובה מעוגה, ומה רבה אכזבתם כאשר במקום סט סקסי במחיר מופרז עם אמרות תחרה פוליאסטריות, היא לובשת, רחמנא לצלן, חליפת ספורט אפורה.

אם התיאור הזה לא נשמע לכם כמו משהו שיגרה אתכם להוציא את כרטיס האשראי מהארנק, אתם יכולים לדלג על הפסקה הזו. אם כן, בואו רק ננתח את זה בכלליות ובקווים גסים: החפצה? יש (האישה היא המופע המרכזי של הערב). משטור? יש (המופע המרכזי לא סקסי מספיק, שיתבייש לו ויסור לסניף הקרוב). יחס סלחני לתופעה מכוערת שגובלת בסחר בנשים? יש (ואני מעדנת את עצמי כאן). הצגה מכוערת ומבזה של גברים? יש. עכשיו, אחרי שיישרנו קו על הבסיס, אפשר לעבור למה שקרה אחר כך.

השנה היא 2012 וכמו לכל עסק, גם לרשת H&O יש פרופיל פייסבוק; כמו שקורה במקרים כאלה, לקוחות פוטנציאליים (משני המינים, השמחה!) בחרו להביע את עמדתם כלפי הפרסומת השנונה הזו. הרשת לא בחרה באופציה הגרועה מכולן, שהיא מחיקת הפוסטים הזועמים, וזה יאמר לזכותה. וזהו. זה הדבר היחיד.

זו היתה התגובה של הרשת:
מאחורי התסריט לסרט ההלבשה התחתונה של H&O עומדת בחורה, אחת ממנהלות הקריאייטיב המובילות בישראל.
התסריט לסרט נכתב מתוך מודעות ורגישות מירביים למעמד האישה.
יכולנו לעשות סרט כמו כל הרשתות ולהעמיד בפרונט דוגמנית מפתה בהלבשה תחתונה נועזת, אולם בחרנו להתמודד עם אתגר חדש ולמכור הלבשה תחתונה ללא דוגמנית בלבוש מינימלי.
סרט המבצע "קורץ" בציניות על חבורה של גברים במסיבת רווקים שמצפים לראות בחורה מעורטלת ומגלים לאכזבתם בחורה בלבוש מלא ולא סקסי.
הסרט שם בחזית את הכסילות והאווילות שבמעמד "מסיבת הרווקים" ומעצים את מעמדה של האשה.
ובסוף היום, יש פה סיטואציות הומוריסטית שאין בכוונתה לפגוע באיש.
אם פגענו, אנו מתנצלים מראש.

טוב. הבה נעבור על זה סעיף סעיף:
"מאחורי התסריט לסרט ההלבשה התחתונה של H&O עומדת בחורה, אחת ממנהלות הקריאייטיב המובילות בישראל." – א' – היא אשת מקצוע, לא בחורה. אפשר היה לוותר על המילה הזו. אבל זה בקטנה. מה שבאמת מרגיז כאן הוא התפיסה, האו-כה נפוצה, שאם אישה עומדת מאחורי זה הרי שזה תקין. ובכן, לא. נשים לא משוחררות מתפיסות שוביניסטיות ודכאניות. הקטע הזה של חינוך וחברות משפיע גם עליהן, והערכים שהן גדלות עליהן לא שונים מהותית, לרוב, מאלה שגדלים עליהם גברים באותה חברה. נשים יכולות לשמש סוכנות דיכוי מעולות, ולראייה תוכל להעיד כל נערה ואישה שעלתה לאוטובוס בלבוש טיפה חשוף מדי וזכתה לגינויים על בחירותיה ללבוש גופיה בקיץ הישראלי. ובעיקר, זה בטח לא הופך את זה לבסדר *בדיעבד*. חלק מהמשמעות של שוויון ושל פמיניזם זה שלגיטימי לשפוט נשים, גם לחומרה, באותו אופן ששופטים גברים. אם המעשה מעצבן אותי זה לא משנה מי עשה אותו.
נמשיך. "התסריט לסרט נכתב מתוך מודעות ורגישות מירביים למעמד האישה.
יכולנו לעשות סרט כמו כל הרשתות ולהעמיד בפרונט דוגמנית מפתה בהלבשה תחתונה נועזת, אולם בחרנו להתמודד עם אתגר חדש ולמכור הלבשה תחתונה ללא דוגמנית בלבוש מינימלי." אההההה…כן. כי כשאתם מציגים אישה שלא ממלאת כראוי את תפקידה כחשפנית אתם מביעים יופי של רגישות לגבי מעמד האישה. ולגבי האתגר – נו, הפרופיל של אותה חברה (וממילא פרסומות אחרות) מלא דוגמניות בלבוש תחתון, ככה שלא הועלנו יותר מדי, ובכל מקרה – לגיטימי להציג מוצר כשמוכרים אותו, השאלה היא איך מציגים אותו. אם רוצים לא להציג דוגמניות מפתות אפשר, *זהירות, רעיון מופרע* להציג את הבגדים על קולבים. מעץ. או על בובות בלי ראש. אפשר, וזה באמת רעיון חתרני שאני מניחה שאף חברת אופנה ישראלית לא תאמץ בעשור הקרוב, להציג אותו על דוגמניות *בגדלים ובצורות שונות*. אבל לא, בואו נלך על האופציה שקורצת לגברים. הם מהווים את רוב מחזור המכירות שלנו, לא?
"סרט המבצע "קורץ" בציניות על חבורה של גברים במסיבת רווקים שמצפים לראות בחורה מעורטלת ומגלים לאכזבתם בחורה בלבוש מלא ולא סקסי.
הסרט שם בחזית את הכסילות והאווילות שבמעמד "מסיבת הרווקים" ומעצים את מעמדה של האשה." בתרגום: ניסינו לרדת על גברים, חשבנו שתוכלו להזדהות עם זה, חבורת מסרסות עם בית שחי שעיר. שום דבר לא טוב לכן? אז קטע – זוכרים את עניין השוויון והפמיניזם מקודם? אז הוא עובד גם על גברים. רוב החברים שלי הם לא בהמות, לא חושבים שנשים מתלבשות לכבודם (למעשה, חיים מלאים בפרסומות כאלה מכינים את הבחורה הממוצעת להרבה אכזבות, כי לרוב הבנים לא ממש אכפת איך החזייה שלה נראית) וכנראה גם לא יזמינו חשפנית אם וכאשר יינשאו. בואו נאמר את זה חד וחלק: כמו שאני לא אוהבת פרסומות שיורדות עלי – אני לא אוהבת פרסומות שיורדות עליהם.
מה גם שאין פה שום דבר, אבל שום דבר, שמעביר ביקורת על מסיבות רווקים או מעצים את מעמד האישה (אלא אם זה שהעלמה בפרסומת הרשתה לעצמה לקפוץ מעוגה בטריינינג אפור מעידה על איזשהו שחרור. אבל אני בספק). באופן כללי, לא ראוי "לקרוץ" (שזה, בעצם, להביע יחס סלחני אבל במעטפת חיננית וכאילו אירונית) לתופעות של סחר בנשים, כמו שלא ראוי היה "לקרוץ" להטרדות מיניות בעבודה, כמו שעשתה פרסומת של חברה עממית-אך-יקרה-עד-כדי-גיחוך אחרת לפני כמה שנים:

בואו נדבר שנייה על העצמת נשים ככסות לסקסיזם, כי זו אסטרטגיה שיווקית מאוד נפוצה. יש פרסומות שפשוט מציגות שוביניזם ומיזוגניה והחפצה בלי שום בושה ובלי לנסות להסתיר. לרוב, אלה יהיו פרסומות של מותגים "גבריים" – בירות, מכוניות, מוצרי חשמל. למותגים "נשיים" (בגדים, מוצרי ניקיון, מזון וכיו"ב) משתמשים באותה אסטרטגיה אבל עם קטצ' של מודעות עצמית. אז יש לי חדשות רעות: סקסיזם נשאר דבר רע גם אם מודעים להיותו. זו לא חוכמה להיות מודעים לפריבלגיות ולדיכוי (אם כי זה לא דבר מבוטל) כשלא עושים שום דבר כדי למחות נגדם.
הומור סטריאוטיפי הוא מכשיר. הוא סוכן חברות שמייצג את הערכים התרבותיים שלנו. כשאנחנו משתמשים בסטריאוטיפים כדי למכור מוצר, אנחנו מעבירים מסר פשוט, חד וחלק. גם אם מאחורי המסר הזה היה רצון טוב (אם כי אני לא חושבת שזה המקרה – כאמור, מדובר בפרסומת בלי שמץ של רמיזה ביקורתית), הוא הולך לאיבוד בהררי סמלים שמייצגים היטב את הסדר הקיים, זה שבמסגרתו גברים מצופים לרייר על חשפניות ונשים מצופות לקפוץ מעוגה בלבוש סקסי.

לא קניתי יותר מדי ב-H&O בעבר, פשוט כי נדיר שפריטי לבוש שם ימצאו חן בעיני; בשנה שעברה כשחיפשתי בגד ים נתקלתי שם בחזייה במידה 42 שיכלה לכסות, אולי, שליש מהחזה שלי (וגם זה ביום רזה במיוחד); ובכלל, אני מעדיפה לשמור אמונים לחנות עודפי ההלבשה התחתונה החביבה עלי. בכל מקרה, אם בא לכן לקנות חזיות בשביל עצמכן, כי זה כיף לכן ומשמח אתכן (ואני יודעת שחזיה יפה מתחת לבגדים משמחת אותי עד מאוד) – תעשו טובה ואל תקנו אותה ברשת שחושבת שאתן מתלבשות בשביל גברים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

ביקשו ממני לאכול כובע. מצטערת, לא בקטע של כובעים.

כן, זה אונס.

את שורת הסטטוס הזו, שהופיעה אצל מספר חברות פייסבוק שלי בימים האחרונים, בחרתי לרשום כפתיחה לפוסט הזה. זה לא אומר שאני בהכרח מסכימה איתה לגבי המקרה שהתרחש לפני שבועיים בחוף בוגרשוב; זה לא אומר שאני חושבת שכל מקרה דומה הוא בהכרח אונס; אבל זה משפט מעניין בעיני, כי הוא כנראה מייצג את הדיכוטומיה שאפיינה את הדיון הציבורי סביב המקרה והכעיסה כל כך הרבה אנשים. דיכוטומיה בין פמיניסטיות זועמות שלא מאפשרות חופש מחשבה ודעה לנשים אחרות, ובין בני אנוש אכזריים שאין בהם שמץ אכפתיות ודאגה לאחר.

תקציר (בערך, וכי אני מניחה שאין באמת סיכוי שמישהו שלא מכיר את העניין יטרח לקרוא את הפוסט הזה) ניתן למצוא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4218503,00.html.

כשעדויות האישה החלו להתפרסם, מיד יצאו תומכי גרסת ה"רק-מין-קבוצתי-לא-יותר-מהפרעה-לסדר-ציבורי" במחולות ניצחון וירטואליים, והפיד שלי געש. לשמחתי (או אולי לצערי, אי אפשר לדעת באמת) מרבית היום עבר עלי בנסיעות ובלי יותר מדי גישה למחשב, ככה שלא יכולתי להשתתף באופן פעיל בויכוחים המרים בנושא. חשבתי שזה יעבור לי מעל הראש, אבל ידיד שלי שיתף את אחת הכתבות דנן על הקיר שלי. אז לא יכולתי להתאפק.

קודם כל, מספר כשלים עובדתיים. יש עדויות ראייה שטוענות שהיה בחוף בוגרשוב אקט מיני בין מספר נערים ובין האישה. לפי המשטרה, גרסת האישה טוענת שלא היה כלום; נכון, היא בסבירות גבוהה יודעת יותר טוב מה היא הרגישה ואם היא הסכימה, אבל הצירוף בין הסתירה הזו (כאשר היא אחת והעדויות הן של יותר מאישה אחת), בין הדיווח על כך שמדובר באישה עם רקע נפשי המוכרת לרשויות הרווחה, בין השיחה שאיכשהו במקרה מדהים נמחקה ממכשירי ההקלטה של המשטרה – הצירוף הזה לא מאפשר לי להאמין לה. לא אכפת לי מה זה יגרום למישהו לחשוב עלי – זו נראית לי כמו הסקת מסקנות מתבקשת.

אבל בכל מקרה, זו לא המהות. המהות נוגעת להרבה יותר מהפרשה המסוימת הזו.

הדיון הציבורי כלל, ממה שאני ראיתי, הרבה שימוש בהיפוך מגדרי. שאלו אותי ואחרות האם היינו מניחות אשם כבד של אונס גם במקרה שגבר היה שותה ולא שולט בעצמו ואישה היתה מנצלת את כניעותו. ו"שאלו" זה עוד במקרה הטוב; הרוב פשוט הטיחו בנו שנעשה את ההפך. אז הבה נזכיר כמה עניינים. ראשית (וזה קטנוני ולא מעניין, אבל נדרש לצורך הדיוק), מבחינת החוק, *אי אפשר לאנוס גבר* אז כששואלים למה גבר שמשתכר ואונס אחראי למעשיו, ואילו אישה שיכורה היא קורבן – צריך לזכור שהעבירה מוגדרת כ"בועל אישה שלא בהסכמתה החופשית". שנית, מבחינת הסטטיסטיקות, גברים אמנם נאנסים (אני לא החוק, אז מבחינתי, כמובן, גבר שנכפה עליו אקט מיני שקול לאישה שנכפה עליה אקט מיני), אבל כמעט ולא על ידי נשים. נשים כמעט ולא אונסות. הסיבה לכך, וזו סיבה שנורא קל לשכוח כשעושים את ההיפוך המגדרי הזה מול פמיניסטיות כעוסות, היא ש*ואני ממליצה שתשבו*אין שוויון בין גברים ונשים. לא בחברה, לא פיזית, ולא בתוך אקט מיני הטרוסקסואלי כפי שמוכרים לנו אותו מגיל (השלימו בעצמכם). הגבר השיכור יכול לכפות מין יותר בקלות. האישה השיכורה יכולה להתגונן ממין לא רצוי יותר בקושי. להתעלם מזה נראה לי, אישית, כמו טעות.

ההיפוך המגדרי הזה מגוחך. אי אפשר לעשות אותו. בעולם אוטופי, שבו יחסי הכוח אינם מובהקים כמו בעולם שלנו ומתנקזים למקום הפיזי בלבד – גם שם לגבר קל יותר לתקוף אישה. גם שם אישה תהיה פגיעה יותר. גם שם, וגם בחברות השוויוניות ביותר, לגברים יהיה קל יותר לכפות מין על נשים מאשר ההפך. בחברה שלנו זה על גבול הבלתי אפשרי – וזה באמת כמעט ולא קורה.

בחברה שלנו, לעומת זאת, ואולי כדאי להזכיר את זה או ליידע את מי שאיכשהו הצליח לחמוק מהעניין, נשים נמנעות מלהתלונן על אלימות מינית. נשים מושתקות. נשים מקבלות מסרים חריפים שזו אשמתן, שהן פתייניות, שהן אשמות. במקרה הזה, שבו הגברים המעורבים היו לא גברים אלא נערים קטינים, היו שפע תגובות על כך שלמעשה היא ניצלה אותם מינית, והיו אפילו מי שהגדילו וטענו שהיא אנסה אותם. יש נשים שיראו תגובות כאלה נגדן, יאספו מאיזשהו גורם מספיק כוחות נפשיים בשביל לעמוד מולן ולהתמודד. יש נשים שייכנעו. כמו שיש נשים שייכנעו ויקיימו יחסי מין גם כשהן לא באמת מעוניינות בכך, אבל לא יודו לעולם שמדובר באונס, לא מול עצמן ובטח שלא מול הסביבה.

אתם רשאים לחשוב מה שאתם רוצים על האירוע בחוף בוגרשוב. להאמין למה שפורסם כעדות האישה זו אסטרטגיה הגיונית. היא גם נוחה, כי היא מאפשרת לנו להתמודד עם כל הרוע האנושי שצף במלוא כיעורו כשעשרות אנשים צפו במופע הקרקס הזה בלי להתערב, וכשהמשטרה לא חשבה שזה מעניינה. אתם רשאים לחשוב שאם זו נערת ליווי אז הגיוני לגמרי שהיא תתרוצץ בחוף כשלגופה רק חלק לבוש עליון; כן, אני בטוחה שיש נשים שזה מה שעושה להן את זה ושככה הן נהנות מסקס. אבל לדעתי האישית, לו אני אישה שכל העדויות לגביה מציירות תמונה של מצב נפשי מעורער ומוחלשות, לא הייתי מוצאת מאיפה לשאוב את הכוחות להתמודד עם התגובה הציבורית שהייתה מנת חלקה של אותה אלמונית.

ולא, זה לא אומר שאני חושבת שכל אקט מיני הטרוסקסואלי הוא בחזקת אונס. זה גם לא אומר שאני לא חושבת שאין לנשים זכות לבחירה חופשית לגבי מימוש תשוקותיהן הגופניות. זה רק אומר שאני לא מאמינה לכל מה שנראה על פניו כהסכמה – ובטח לא מפרשת כל הסכמה כרצון חופשי.

ענת

נ.ב: לא נראה לי שיותר מדי אנשים מכירים את השיר שעוררה בי התגובה המחליאה של הפרקליט בדבר האסתטיקה החסרה במקרה הנ"ל (וצוטטה בכיתוב לשרשור המפלצתי שנוצר אצלי בפרופיל), אז הנה. זה לא קשור לאלימות מינית, אבל זה שיר נהדר.

הערה | פורסם ב- מאת | כתיבת תגובה

פוסט בלי שמץ הומור

היום אדבר על זונות.

או יותר נכון, על בני אדם שמשתמשים בזונות. שצורכים שירותי מין, אם נרצה לכבס את הדברים. קראו לזה איך שתרצו: יש בעולם שלנו בני אדם שמפרנסים באמצעות אברי הרבייה שלהם. עד כאן, לא אמירה יוצאת דופן או חדשנית. ספוילר: לא יהיו לי הרבה אמירות חדשניות בהמשך. בעיקר הבעת זעזוע.

מחר תעלה לדיון בועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שעיקרה הפללת לקוחות שירותי זנות. לא מדובר פה על עשר שנות מאסר, כמו העונש המקסימלי לאנסים (הגם שרוב הלקוחות כנראה מבצעים אונס) וגם לא מדובר בעונש שקרוב למה שאמור לקבל הסוחר. מדובר בעונש מינורי יחסית, של השתתפות בקורס בנושא או, במידה והנאשם מתנגד, עונש פחות מינורי של חצי שנת מאסר.

בשבועות האחרונים השתתפתי באינספור דיונים בנושא, כתבתי אינספור תגובות ארוכות יותר ופחות, קראתי שפע של חומר, עדויות, נתונים – הכל שכנע אותי יותר ויותר שהצעת החוק הנדונה חשובה וראויה. כמובן, זו לא העמדה היחידה שיש; מיסוד הזנות היא עמדה מאוד פופולרית מסיבות מגוונות. על פניו, המיסוד נראה כמו אופציה ראויה לא פחות, שתאפשר פיקוח על תנאי ההעסקה ותניב רווח למדינה.

אין לי כוונה לחזור על כל הטענות של שני הצדדים. זה מעיק, גם אם חשוב. מה שאני כן רוצה זה לכתוב ממקום יותר רגשי על מה שאני חושבת בנושא.

אז ככה.

בלי קשר לדיכוטומיה בין מיסוד ובין האפשרות של הפללת הלקוחות, טיעון בולט ומרגיז מדגיש את הצורך החברתי ב"שירותי" זנות. קל לנו מאוד לטעון שחרדי שחושש מ"הכשלה" צריך לעצום עיניים או לאטום את האוזניים, אבל אצלנו במגזר יש לא פחות אדיוטים שמשוכנעים שאין להם אחריות על רוכסן המכנסיים שלהם. והם, אם זה לא ברור, אנשים הרבה יותר מסוכנים מאלה שישחיתו תמונה של אישה.

אחת התגובות שקראתי היתה "החוק הזה לא יעבור…ואם יעבור…מספר מקרי האונס יגדל באופן דרסטי במדינה…והטרדות מיניות בכלל ירבו במאות אחוזים…כי לא יהיה לגברים איפה להתפרק מינית…".
אתן מבינות, בנות? אם לא יתנו לי זונה אני אאנוס מישהי. והמדהים הוא שמי שכתב את הרפש הזה לא יחשוב לעולם שאולי, רק אולי, יש משהו לא לגיטימי במחשבה הזו, שרואה בוגינה של אישה אחרת, אדם חי ופחות או יותר אוטונומי, משהו שנע בין רכוש המין הגברי ובין זכותו הטבעית של כל גבר. אם אתם חושבים ככה בעצמכם, או מכירים מישהו שחושב בצורה כזו בעצמו – אין לי דרך נעימה לנסח את זה, אבל תעשו טובה ולכו לטיפול.

הטרדות מיניות ומקרי אונס לא קורים כי לגברים יש דחף מיני בלתי נשלט. לגברים *אין* דחף מיני בלתי נשלט. הם גם לא קורים כי לגברים אין איפה להתפרק. הם קורים בגלל שיח אלים ומחפצן. הם קורים בגלל חברה שמקדשת תסביכי מדונה-זונה, שמאפשרת התעמקות באישה הנחדרת ולא בגבר שחושב שזכותו לחדור אליה. הם קורים בגלל אלימות שבאה לידי ביטוי בחדירה או בכפייה של מגע מיני אחר במקום במכות או ביריות.

הגבר הזה, שמבחינתו זונה היא לא אדם אוטונומי ולא קורבן של תעשייה שהיא ככל הנראה נקלעה אליה בגיל צעיר בגלל עבר אישי עגום, אלא במקרה הטוב אישה חופשיה שבוחרת להעניק שירותי מין (כי זה כסף טוב או כי היא נהנית מזה או כי היא כנראה חלמה בילדות להיות זונה) ובמקרה הרע שפתי פות שמשום מה מחוברות לגוף אנושי, הוא גבר מסוכן. הוא גבר שמבחינתו זכותו לזיין חשובה יותר מזכותי ומזכותכן להתהלך חופשיות ולבחור מה לעשות בגופנו. ונחשו מה? יש הרבה כמוהו. בשבועות האחרונים נתקלתי בלא מעט מהם. למזלי הרב מאוד אני לא מכירה אף אחד מהם באופן אישי; אבל המחשבה שיש כל כך הרבה גברים כאלה שמסוגלים לא לראות את הדמיון בין זנות ובין סחר בבני אדם, שמסוגלים להפריד בין אישה מהוגנת ובין אישה שמוכרת שירותי מין באמצעות קריטריונים מדומיינים שנוגעים לתכונות אינהרנטיות מוסריות של האישה עצמה – זו מחשבה מפחידה. ומחליאה. ומצמררת. וכדאי מאוד שהיא תהיה לנו במודעות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ערווה תקרא למישהו אחר, אני סופרן.

הסטריאוטיפיות הנשית שלי היא משהו מאוד חמקמק. נכון, אני לומדת חינוך ואוהבת ילדים; אבל אני נהנית גם ממשחק כדורגל. אני אוהבת לקנות נעליים; אבל שונאת לקנות בגדים ולא יודעת להתאים צבעים. אני לא יודעת להתעסק עם סתימות או להחליף גלגל, אבל אני זו שהורגת את הג'וקים כשצריך. עם זאת, במקום אחד אני ללא שום ספק אישה ייצוגית מאוד: ההופעה שלי.

למען הסר ספק, כשאני אומרת הופעה אני לא מתכוונת רק למראה, אלא גם, ובעיקר, לשפת הגוף ולקול. מלבד היותי קטנה ומקומרת, אני נוטה, למשל, ללחיצת יד עדינה (וכבר אמרו לי יותר מפעם אחת שיש לי "לחיצת יד של ליידי", לא ברור מה זה אומר). בנוסף למאפיינים אלה ולאחרים שלא מעניין כל כך לעסוק בהם פה, אני גם בעלת קול סופרן קטן ועדין. בתור זמרת אני עונה באופן מובהק לסטריאוטיפ הנשי של עדינות, פאסיביות, תלותיות – הזמרת לעולם איננה עצמאית, כמעט תמיד חייבת בליווי פסנתר ועליה לעבוד קשה עד שתגיע לעוצמה שלא תיבלע בידי הפסנתר.

יש לזכור שחלק מהתפיסה הראויה של גוף מתמקדת בקול האנושי, כאשר מאישה מצופה לדבר בשקט, בעדינות. כאן ניתן להסתכל על הזמרת הקלאסית בשני אופנים. מחד גיסא, היא כביכול נוגדת את התפיסה המתבקשת של קול קטן שאינו מתבלט; אך מאידך גיסא, קולה אינו משמש לאמירה אישית אלא משמיע מילים שנכתבו בידי אחרים. בנוסף, מעצם כך שהקול הוא חלק מהגוף ומושפע מפרמטרים ביולוגיים שגם שאר הגוף מושפע מהם, הרי שבהכרח זמרות יהיו יותר מושפעות מהיותן נשים.

(הפסקאות האחרונות לקוחות ברובן מהעבודה המסכמת שכתבתי בסוציולוגיה של החינוך).

הדיון על חשיבות השירה הנשית והקול הנשי מתמקד, למרבה הצער, במחאה האקוטית נגד ההקצנה הדתית שמובילה להדרת נשים מהמרחב הציבורי; אנחנו נאלצות לתעדף את הכוחות שלנו ולזעוק נגד המסוכן ביותר, אבל חשוב לזכור שהדיון בנושא צריך להעמיק יותר מדיכוטומיה של מותר ואסור. יש כאן גם שאלות של תכלית ומשמעות הקול שאנחנו נאלצות ונאלצים לזנוח; אלה שאלות שחשוב לעסוק בהן ולענות עליהן.

השבוע מצאתי את עצמי, במקרה, מייצגת מחאה פרטית קטנה (שהלכה והתגלגלה וגדלה). חברות האופנה הישראליות השונות, למי שלא מכיר, נוהגות באופן סלקטיבי ומפרסמות באופן שונה בירושלים ובערים אחרות שנחשבות ל"ערים דתיות". כמובן, זהו תיאור מאוד שטחי לעניין, כאשר ירדנו אל מתחת לפני השטח ראינו שהצנזורה היא באחריות חברת השלטים ולא של חברות האופנה, וכמובן שאין מקום לתאר את ירושלים כעיר דתית (בעיקר לא כאשר השלטים מופיעים באיזורים חילוניים במובהק). השלטים הירושלמיים של החברות הוניגמן וקסטרו, באופן ספציפי, היו פשוט תמונותיהן המקוריות של סנדי בר ושל גל גדות – קפודות ראשיהן.

השאלה לגבי הצניעות שיש או אין במהלך כזה היא מעניינת, וגם אם לי אישית זה נראה כמו טירוף וכמו הקצנה בהחפצת דמות האישה, הרי שהיו נשים שהגיבו וטענו שזה דווקא גורם להן להרגיש נוח יותר; להרגיש שחברות הפרסום מעדיפות להתמקד במוצר ולא באישה. אלא שהגוף קיים בתמונה, ורק הפנים גזורות ממנה. העניין הוא, אם כך, שהגענו לרמה כזו של השלמה עם הפומביות שכופים על גופינו, שאנחנו מסוגלות להתייחס רק לפנים כאל משהו פרטי שמייחד אותנו. דא עקא, שהפנים הם גם הייצוג שלנו מול העולם ומה שמאפשר לנו להתבטא, יותר מסגנון לבוש או נעליים.

אישה בלי ראש היא אישה ללא קול, ללא עיניים וללא אוזניים. אין לה פה, אין לה אפשרות להתבטא. הקול שלה, בין אם במשמעות הצבע הנשי הערב לאוזן שאותו מבקשים רבנים למנוע מחיילים טהורי נפש, ובין אם במשמעות התוכנית, של ביטוי, דיבור, אופי – אלה נעלמים ונעשים שקופים כאשר ניתן לדמיין שלאישה יש רק גוף. היא עדיין אישה; יש לה שדיים, וגינה, רחם, שחלות. היא יכולה ללדת, היא יכולה להיות מתחתיך במיטה והיא יכולה גם לבשל לך או לכבס לך את הבגדים; אבל היא שותקת. כי השתיקו אותה ואמרו לה שדבריה אין להם מקום וקולה מכשיל.

כשעמדתי לפני השלט של סנדי בר כרותת הראש, הייתי צנועה יותר מהשלט מבחינת הבגדים – לבשתי סריג ארוך שרוולים וצעיף עדין כיסה את מחשופי הקטן. אבל דיברתי. השמעתי את קולי ונתתי דרור ללשוני. וזו פריבילגיה שלהרבה נשים בעולם פשוט אין. כשביונסה שרה על כך ש"בנות מנהלות את העולם", היא מתעלמת, כמו שאמרה בחורה המכנה את עצמה 19% בסרטון תגובה מעולה, מכך שאנחנו אפילו לא מסוגלות לנהל את מה שקורה בתוך ביתנו, שם האלימות נגדנו תיתפס כמשהו שאין לו עניין לציבור; מכך שאפילו המיניות והגוף שלנו נלקחות מאיתנו אל עבר רשות הרבים.

הנשים החרדיות במאה שערים, שאסור להן ללכת במדרכה הלא נכונה, נתפסות בעיני רבים בציבור החילוני כנשים חופשיות שבוחרות להיות חלק מתרבות שמדכאת אותן. חלקים גדולים בציבור החילוני חושבים שבשם הרב-תרבותיות עלינו להרשות התעללות, הדרה והשפלה יומיומית במרחב ציבורי שכספי הארנונה שלנו משמשים לתחזוקו; שזה חלק מ"חיה ותן לחיות". זה לא חיה ותן לחיות; זה חיה ותן לאחר לא לתת לחיות. קולן של הנשים החרדיות יכול להגיע רק באופן אנונימי לארגונים יהודיים פלורליסטיים; את הסנקציות החברתיות שיוטלו עליהן במידה ויתפסו כמי שנאבקות למען זכויותיהן הטבעיות ללכת ברחוב או לשבת מקדימה, אין לנו, כחילונים, יכולת להעריך. אבל את הפרקטיקות שמונחלות עליהן מנסים (ומדי פעם מצליחים) להחיל על כולנו, נשים שאינן חלק מאותו ציבור ומאותה תרבות, לא מבחירה ולא מכפייה.

ביום שישי הקרוב, ה-11.11, יתכנסו נשים וגברים בארבעה מוקדים ברחבי הארץ וישירו. וזה המקום להזכיר לכולם:
הקול שלי יכול להיות סופרן כמו של מריה קאלאס. הוא יכול להיות מצו סופרן כמו של צ'צ'יליה ברטולי. הוא יכול להיות אלט כמו של ארנסטינה שומן-היינק. הוא יכול להיות דרמטי ומתנשף כמו של ריטה, והוא יכול להיות עמוק וצלול כמו של רונה קינן. הוא יכול להיות ילדותי כמו של אפרת בן צור, בתולי כמו של רוחמה רז או מיני כמו של קארן או. הוא יכול להיות קטן ומזהיר כמו של רג'ינה ספקטור והוא יכול להיות ענק וחד פעמי כמו של איימי ויינהאוס. הוא יכול להיות צפרדעי כמו של שרונה פיק והוא יכול להיות לא אסתטי כמו של איה זהבי פייגלין.

הקול שלי יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא לא ערווה. הוא אני. הוא הביטוי שלי, האישיות שלי והקשר שלי עם העולם. מי שינסה לאסור עלי לשיר, ובעקיפין לאסור עלי לדבר, יקבל מלחמה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות