חשפנית – זה רק נראה יקר!

רשת H&O (בעברה העממי יותר "המשביר מחסני אופנה") החליטה ללכת על קו פרסומי מרתק לשיווק ההלבשה התחתונה שלה. במקום להציג חזיות ותחתונים על דוגמניות נאות, הם צילמו בחורים חביבים במסיבת רווקים הממתינים לפריצתה של עלמה חטובה מעוגה, ומה רבה אכזבתם כאשר במקום סט סקסי במחיר מופרז עם אמרות תחרה פוליאסטריות, היא לובשת, רחמנא לצלן, חליפת ספורט אפורה.

אם התיאור הזה לא נשמע לכם כמו משהו שיגרה אתכם להוציא את כרטיס האשראי מהארנק, אתם יכולים לדלג על הפסקה הזו. אם כן, בואו רק ננתח את זה בכלליות ובקווים גסים: החפצה? יש (האישה היא המופע המרכזי של הערב). משטור? יש (המופע המרכזי לא סקסי מספיק, שיתבייש לו ויסור לסניף הקרוב). יחס סלחני לתופעה מכוערת שגובלת בסחר בנשים? יש (ואני מעדנת את עצמי כאן). הצגה מכוערת ומבזה של גברים? יש. עכשיו, אחרי שיישרנו קו על הבסיס, אפשר לעבור למה שקרה אחר כך.

השנה היא 2012 וכמו לכל עסק, גם לרשת H&O יש פרופיל פייסבוק; כמו שקורה במקרים כאלה, לקוחות פוטנציאליים (משני המינים, השמחה!) בחרו להביע את עמדתם כלפי הפרסומת השנונה הזו. הרשת לא בחרה באופציה הגרועה מכולן, שהיא מחיקת הפוסטים הזועמים, וזה יאמר לזכותה. וזהו. זה הדבר היחיד.

זו היתה התגובה של הרשת:
מאחורי התסריט לסרט ההלבשה התחתונה של H&O עומדת בחורה, אחת ממנהלות הקריאייטיב המובילות בישראל.
התסריט לסרט נכתב מתוך מודעות ורגישות מירביים למעמד האישה.
יכולנו לעשות סרט כמו כל הרשתות ולהעמיד בפרונט דוגמנית מפתה בהלבשה תחתונה נועזת, אולם בחרנו להתמודד עם אתגר חדש ולמכור הלבשה תחתונה ללא דוגמנית בלבוש מינימלי.
סרט המבצע "קורץ" בציניות על חבורה של גברים במסיבת רווקים שמצפים לראות בחורה מעורטלת ומגלים לאכזבתם בחורה בלבוש מלא ולא סקסי.
הסרט שם בחזית את הכסילות והאווילות שבמעמד "מסיבת הרווקים" ומעצים את מעמדה של האשה.
ובסוף היום, יש פה סיטואציות הומוריסטית שאין בכוונתה לפגוע באיש.
אם פגענו, אנו מתנצלים מראש.

טוב. הבה נעבור על זה סעיף סעיף:
"מאחורי התסריט לסרט ההלבשה התחתונה של H&O עומדת בחורה, אחת ממנהלות הקריאייטיב המובילות בישראל." – א' – היא אשת מקצוע, לא בחורה. אפשר היה לוותר על המילה הזו. אבל זה בקטנה. מה שבאמת מרגיז כאן הוא התפיסה, האו-כה נפוצה, שאם אישה עומדת מאחורי זה הרי שזה תקין. ובכן, לא. נשים לא משוחררות מתפיסות שוביניסטיות ודכאניות. הקטע הזה של חינוך וחברות משפיע גם עליהן, והערכים שהן גדלות עליהן לא שונים מהותית, לרוב, מאלה שגדלים עליהם גברים באותה חברה. נשים יכולות לשמש סוכנות דיכוי מעולות, ולראייה תוכל להעיד כל נערה ואישה שעלתה לאוטובוס בלבוש טיפה חשוף מדי וזכתה לגינויים על בחירותיה ללבוש גופיה בקיץ הישראלי. ובעיקר, זה בטח לא הופך את זה לבסדר *בדיעבד*. חלק מהמשמעות של שוויון ושל פמיניזם זה שלגיטימי לשפוט נשים, גם לחומרה, באותו אופן ששופטים גברים. אם המעשה מעצבן אותי זה לא משנה מי עשה אותו.
נמשיך. "התסריט לסרט נכתב מתוך מודעות ורגישות מירביים למעמד האישה.
יכולנו לעשות סרט כמו כל הרשתות ולהעמיד בפרונט דוגמנית מפתה בהלבשה תחתונה נועזת, אולם בחרנו להתמודד עם אתגר חדש ולמכור הלבשה תחתונה ללא דוגמנית בלבוש מינימלי." אההההה…כן. כי כשאתם מציגים אישה שלא ממלאת כראוי את תפקידה כחשפנית אתם מביעים יופי של רגישות לגבי מעמד האישה. ולגבי האתגר – נו, הפרופיל של אותה חברה (וממילא פרסומות אחרות) מלא דוגמניות בלבוש תחתון, ככה שלא הועלנו יותר מדי, ובכל מקרה – לגיטימי להציג מוצר כשמוכרים אותו, השאלה היא איך מציגים אותו. אם רוצים לא להציג דוגמניות מפתות אפשר, *זהירות, רעיון מופרע* להציג את הבגדים על קולבים. מעץ. או על בובות בלי ראש. אפשר, וזה באמת רעיון חתרני שאני מניחה שאף חברת אופנה ישראלית לא תאמץ בעשור הקרוב, להציג אותו על דוגמניות *בגדלים ובצורות שונות*. אבל לא, בואו נלך על האופציה שקורצת לגברים. הם מהווים את רוב מחזור המכירות שלנו, לא?
"סרט המבצע "קורץ" בציניות על חבורה של גברים במסיבת רווקים שמצפים לראות בחורה מעורטלת ומגלים לאכזבתם בחורה בלבוש מלא ולא סקסי.
הסרט שם בחזית את הכסילות והאווילות שבמעמד "מסיבת הרווקים" ומעצים את מעמדה של האשה." בתרגום: ניסינו לרדת על גברים, חשבנו שתוכלו להזדהות עם זה, חבורת מסרסות עם בית שחי שעיר. שום דבר לא טוב לכן? אז קטע – זוכרים את עניין השוויון והפמיניזם מקודם? אז הוא עובד גם על גברים. רוב החברים שלי הם לא בהמות, לא חושבים שנשים מתלבשות לכבודם (למעשה, חיים מלאים בפרסומות כאלה מכינים את הבחורה הממוצעת להרבה אכזבות, כי לרוב הבנים לא ממש אכפת איך החזייה שלה נראית) וכנראה גם לא יזמינו חשפנית אם וכאשר יינשאו. בואו נאמר את זה חד וחלק: כמו שאני לא אוהבת פרסומות שיורדות עלי – אני לא אוהבת פרסומות שיורדות עליהם.
מה גם שאין פה שום דבר, אבל שום דבר, שמעביר ביקורת על מסיבות רווקים או מעצים את מעמד האישה (אלא אם זה שהעלמה בפרסומת הרשתה לעצמה לקפוץ מעוגה בטריינינג אפור מעידה על איזשהו שחרור. אבל אני בספק). באופן כללי, לא ראוי "לקרוץ" (שזה, בעצם, להביע יחס סלחני אבל במעטפת חיננית וכאילו אירונית) לתופעות של סחר בנשים, כמו שלא ראוי היה "לקרוץ" להטרדות מיניות בעבודה, כמו שעשתה פרסומת של חברה עממית-אך-יקרה-עד-כדי-גיחוך אחרת לפני כמה שנים:

בואו נדבר שנייה על העצמת נשים ככסות לסקסיזם, כי זו אסטרטגיה שיווקית מאוד נפוצה. יש פרסומות שפשוט מציגות שוביניזם ומיזוגניה והחפצה בלי שום בושה ובלי לנסות להסתיר. לרוב, אלה יהיו פרסומות של מותגים "גבריים" – בירות, מכוניות, מוצרי חשמל. למותגים "נשיים" (בגדים, מוצרי ניקיון, מזון וכיו"ב) משתמשים באותה אסטרטגיה אבל עם קטצ' של מודעות עצמית. אז יש לי חדשות רעות: סקסיזם נשאר דבר רע גם אם מודעים להיותו. זו לא חוכמה להיות מודעים לפריבלגיות ולדיכוי (אם כי זה לא דבר מבוטל) כשלא עושים שום דבר כדי למחות נגדם.
הומור סטריאוטיפי הוא מכשיר. הוא סוכן חברות שמייצג את הערכים התרבותיים שלנו. כשאנחנו משתמשים בסטריאוטיפים כדי למכור מוצר, אנחנו מעבירים מסר פשוט, חד וחלק. גם אם מאחורי המסר הזה היה רצון טוב (אם כי אני לא חושבת שזה המקרה – כאמור, מדובר בפרסומת בלי שמץ של רמיזה ביקורתית), הוא הולך לאיבוד בהררי סמלים שמייצגים היטב את הסדר הקיים, זה שבמסגרתו גברים מצופים לרייר על חשפניות ונשים מצופות לקפוץ מעוגה בלבוש סקסי.

לא קניתי יותר מדי ב-H&O בעבר, פשוט כי נדיר שפריטי לבוש שם ימצאו חן בעיני; בשנה שעברה כשחיפשתי בגד ים נתקלתי שם בחזייה במידה 42 שיכלה לכסות, אולי, שליש מהחזה שלי (וגם זה ביום רזה במיוחד); ובכלל, אני מעדיפה לשמור אמונים לחנות עודפי ההלבשה התחתונה החביבה עלי. בכל מקרה, אם בא לכן לקנות חזיות בשביל עצמכן, כי זה כיף לכן ומשמח אתכן (ואני יודעת שחזיה יפה מתחת לבגדים משמחת אותי עד מאוד) – תעשו טובה ואל תקנו אותה ברשת שחושבת שאתן מתלבשות בשביל גברים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

ביקשו ממני לאכול כובע. מצטערת, לא בקטע של כובעים.

כן, זה אונס.

את שורת הסטטוס הזו, שהופיעה אצל מספר חברות פייסבוק שלי בימים האחרונים, בחרתי לרשום כפתיחה לפוסט הזה. זה לא אומר שאני בהכרח מסכימה איתה לגבי המקרה שהתרחש לפני שבועיים בחוף בוגרשוב; זה לא אומר שאני חושבת שכל מקרה דומה הוא בהכרח אונס; אבל זה משפט מעניין בעיני, כי הוא כנראה מייצג את הדיכוטומיה שאפיינה את הדיון הציבורי סביב המקרה והכעיסה כל כך הרבה אנשים. דיכוטומיה בין פמיניסטיות זועמות שלא מאפשרות חופש מחשבה ודעה לנשים אחרות, ובין בני אנוש אכזריים שאין בהם שמץ אכפתיות ודאגה לאחר.

תקציר (בערך, וכי אני מניחה שאין באמת סיכוי שמישהו שלא מכיר את העניין יטרח לקרוא את הפוסט הזה) ניתן למצוא כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4218503,00.html.

כשעדויות האישה החלו להתפרסם, מיד יצאו תומכי גרסת ה"רק-מין-קבוצתי-לא-יותר-מהפרעה-לסדר-ציבורי" במחולות ניצחון וירטואליים, והפיד שלי געש. לשמחתי (או אולי לצערי, אי אפשר לדעת באמת) מרבית היום עבר עלי בנסיעות ובלי יותר מדי גישה למחשב, ככה שלא יכולתי להשתתף באופן פעיל בויכוחים המרים בנושא. חשבתי שזה יעבור לי מעל הראש, אבל ידיד שלי שיתף את אחת הכתבות דנן על הקיר שלי. אז לא יכולתי להתאפק.

קודם כל, מספר כשלים עובדתיים. יש עדויות ראייה שטוענות שהיה בחוף בוגרשוב אקט מיני בין מספר נערים ובין האישה. לפי המשטרה, גרסת האישה טוענת שלא היה כלום; נכון, היא בסבירות גבוהה יודעת יותר טוב מה היא הרגישה ואם היא הסכימה, אבל הצירוף בין הסתירה הזו (כאשר היא אחת והעדויות הן של יותר מאישה אחת), בין הדיווח על כך שמדובר באישה עם רקע נפשי המוכרת לרשויות הרווחה, בין השיחה שאיכשהו במקרה מדהים נמחקה ממכשירי ההקלטה של המשטרה – הצירוף הזה לא מאפשר לי להאמין לה. לא אכפת לי מה זה יגרום למישהו לחשוב עלי – זו נראית לי כמו הסקת מסקנות מתבקשת.

אבל בכל מקרה, זו לא המהות. המהות נוגעת להרבה יותר מהפרשה המסוימת הזו.

הדיון הציבורי כלל, ממה שאני ראיתי, הרבה שימוש בהיפוך מגדרי. שאלו אותי ואחרות האם היינו מניחות אשם כבד של אונס גם במקרה שגבר היה שותה ולא שולט בעצמו ואישה היתה מנצלת את כניעותו. ו"שאלו" זה עוד במקרה הטוב; הרוב פשוט הטיחו בנו שנעשה את ההפך. אז הבה נזכיר כמה עניינים. ראשית (וזה קטנוני ולא מעניין, אבל נדרש לצורך הדיוק), מבחינת החוק, *אי אפשר לאנוס גבר* אז כששואלים למה גבר שמשתכר ואונס אחראי למעשיו, ואילו אישה שיכורה היא קורבן – צריך לזכור שהעבירה מוגדרת כ"בועל אישה שלא בהסכמתה החופשית". שנית, מבחינת הסטטיסטיקות, גברים אמנם נאנסים (אני לא החוק, אז מבחינתי, כמובן, גבר שנכפה עליו אקט מיני שקול לאישה שנכפה עליה אקט מיני), אבל כמעט ולא על ידי נשים. נשים כמעט ולא אונסות. הסיבה לכך, וזו סיבה שנורא קל לשכוח כשעושים את ההיפוך המגדרי הזה מול פמיניסטיות כעוסות, היא ש*ואני ממליצה שתשבו*אין שוויון בין גברים ונשים. לא בחברה, לא פיזית, ולא בתוך אקט מיני הטרוסקסואלי כפי שמוכרים לנו אותו מגיל (השלימו בעצמכם). הגבר השיכור יכול לכפות מין יותר בקלות. האישה השיכורה יכולה להתגונן ממין לא רצוי יותר בקושי. להתעלם מזה נראה לי, אישית, כמו טעות.

ההיפוך המגדרי הזה מגוחך. אי אפשר לעשות אותו. בעולם אוטופי, שבו יחסי הכוח אינם מובהקים כמו בעולם שלנו ומתנקזים למקום הפיזי בלבד – גם שם לגבר קל יותר לתקוף אישה. גם שם אישה תהיה פגיעה יותר. גם שם, וגם בחברות השוויוניות ביותר, לגברים יהיה קל יותר לכפות מין על נשים מאשר ההפך. בחברה שלנו זה על גבול הבלתי אפשרי – וזה באמת כמעט ולא קורה.

בחברה שלנו, לעומת זאת, ואולי כדאי להזכיר את זה או ליידע את מי שאיכשהו הצליח לחמוק מהעניין, נשים נמנעות מלהתלונן על אלימות מינית. נשים מושתקות. נשים מקבלות מסרים חריפים שזו אשמתן, שהן פתייניות, שהן אשמות. במקרה הזה, שבו הגברים המעורבים היו לא גברים אלא נערים קטינים, היו שפע תגובות על כך שלמעשה היא ניצלה אותם מינית, והיו אפילו מי שהגדילו וטענו שהיא אנסה אותם. יש נשים שיראו תגובות כאלה נגדן, יאספו מאיזשהו גורם מספיק כוחות נפשיים בשביל לעמוד מולן ולהתמודד. יש נשים שייכנעו. כמו שיש נשים שייכנעו ויקיימו יחסי מין גם כשהן לא באמת מעוניינות בכך, אבל לא יודו לעולם שמדובר באונס, לא מול עצמן ובטח שלא מול הסביבה.

אתם רשאים לחשוב מה שאתם רוצים על האירוע בחוף בוגרשוב. להאמין למה שפורסם כעדות האישה זו אסטרטגיה הגיונית. היא גם נוחה, כי היא מאפשרת לנו להתמודד עם כל הרוע האנושי שצף במלוא כיעורו כשעשרות אנשים צפו במופע הקרקס הזה בלי להתערב, וכשהמשטרה לא חשבה שזה מעניינה. אתם רשאים לחשוב שאם זו נערת ליווי אז הגיוני לגמרי שהיא תתרוצץ בחוף כשלגופה רק חלק לבוש עליון; כן, אני בטוחה שיש נשים שזה מה שעושה להן את זה ושככה הן נהנות מסקס. אבל לדעתי האישית, לו אני אישה שכל העדויות לגביה מציירות תמונה של מצב נפשי מעורער ומוחלשות, לא הייתי מוצאת מאיפה לשאוב את הכוחות להתמודד עם התגובה הציבורית שהייתה מנת חלקה של אותה אלמונית.

ולא, זה לא אומר שאני חושבת שכל אקט מיני הטרוסקסואלי הוא בחזקת אונס. זה גם לא אומר שאני לא חושבת שאין לנשים זכות לבחירה חופשית לגבי מימוש תשוקותיהן הגופניות. זה רק אומר שאני לא מאמינה לכל מה שנראה על פניו כהסכמה – ובטח לא מפרשת כל הסכמה כרצון חופשי.

ענת

נ.ב: לא נראה לי שיותר מדי אנשים מכירים את השיר שעוררה בי התגובה המחליאה של הפרקליט בדבר האסתטיקה החסרה במקרה הנ"ל (וצוטטה בכיתוב לשרשור המפלצתי שנוצר אצלי בפרופיל), אז הנה. זה לא קשור לאלימות מינית, אבל זה שיר נהדר.

הערה | פורסם ב- מאת | כתיבת תגובה

פוסט בלי שמץ הומור

היום אדבר על זונות.

או יותר נכון, על בני אדם שמשתמשים בזונות. שצורכים שירותי מין, אם נרצה לכבס את הדברים. קראו לזה איך שתרצו: יש בעולם שלנו בני אדם שמפרנסים באמצעות אברי הרבייה שלהם. עד כאן, לא אמירה יוצאת דופן או חדשנית. ספוילר: לא יהיו לי הרבה אמירות חדשניות בהמשך. בעיקר הבעת זעזוע.

מחר תעלה לדיון בועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שעיקרה הפללת לקוחות שירותי זנות. לא מדובר פה על עשר שנות מאסר, כמו העונש המקסימלי לאנסים (הגם שרוב הלקוחות כנראה מבצעים אונס) וגם לא מדובר בעונש שקרוב למה שאמור לקבל הסוחר. מדובר בעונש מינורי יחסית, של השתתפות בקורס בנושא או, במידה והנאשם מתנגד, עונש פחות מינורי של חצי שנת מאסר.

בשבועות האחרונים השתתפתי באינספור דיונים בנושא, כתבתי אינספור תגובות ארוכות יותר ופחות, קראתי שפע של חומר, עדויות, נתונים – הכל שכנע אותי יותר ויותר שהצעת החוק הנדונה חשובה וראויה. כמובן, זו לא העמדה היחידה שיש; מיסוד הזנות היא עמדה מאוד פופולרית מסיבות מגוונות. על פניו, המיסוד נראה כמו אופציה ראויה לא פחות, שתאפשר פיקוח על תנאי ההעסקה ותניב רווח למדינה.

אין לי כוונה לחזור על כל הטענות של שני הצדדים. זה מעיק, גם אם חשוב. מה שאני כן רוצה זה לכתוב ממקום יותר רגשי על מה שאני חושבת בנושא.

אז ככה.

בלי קשר לדיכוטומיה בין מיסוד ובין האפשרות של הפללת הלקוחות, טיעון בולט ומרגיז מדגיש את הצורך החברתי ב"שירותי" זנות. קל לנו מאוד לטעון שחרדי שחושש מ"הכשלה" צריך לעצום עיניים או לאטום את האוזניים, אבל אצלנו במגזר יש לא פחות אדיוטים שמשוכנעים שאין להם אחריות על רוכסן המכנסיים שלהם. והם, אם זה לא ברור, אנשים הרבה יותר מסוכנים מאלה שישחיתו תמונה של אישה.

אחת התגובות שקראתי היתה "החוק הזה לא יעבור…ואם יעבור…מספר מקרי האונס יגדל באופן דרסטי במדינה…והטרדות מיניות בכלל ירבו במאות אחוזים…כי לא יהיה לגברים איפה להתפרק מינית…".
אתן מבינות, בנות? אם לא יתנו לי זונה אני אאנוס מישהי. והמדהים הוא שמי שכתב את הרפש הזה לא יחשוב לעולם שאולי, רק אולי, יש משהו לא לגיטימי במחשבה הזו, שרואה בוגינה של אישה אחרת, אדם חי ופחות או יותר אוטונומי, משהו שנע בין רכוש המין הגברי ובין זכותו הטבעית של כל גבר. אם אתם חושבים ככה בעצמכם, או מכירים מישהו שחושב בצורה כזו בעצמו – אין לי דרך נעימה לנסח את זה, אבל תעשו טובה ולכו לטיפול.

הטרדות מיניות ומקרי אונס לא קורים כי לגברים יש דחף מיני בלתי נשלט. לגברים *אין* דחף מיני בלתי נשלט. הם גם לא קורים כי לגברים אין איפה להתפרק. הם קורים בגלל שיח אלים ומחפצן. הם קורים בגלל חברה שמקדשת תסביכי מדונה-זונה, שמאפשרת התעמקות באישה הנחדרת ולא בגבר שחושב שזכותו לחדור אליה. הם קורים בגלל אלימות שבאה לידי ביטוי בחדירה או בכפייה של מגע מיני אחר במקום במכות או ביריות.

הגבר הזה, שמבחינתו זונה היא לא אדם אוטונומי ולא קורבן של תעשייה שהיא ככל הנראה נקלעה אליה בגיל צעיר בגלל עבר אישי עגום, אלא במקרה הטוב אישה חופשיה שבוחרת להעניק שירותי מין (כי זה כסף טוב או כי היא נהנית מזה או כי היא כנראה חלמה בילדות להיות זונה) ובמקרה הרע שפתי פות שמשום מה מחוברות לגוף אנושי, הוא גבר מסוכן. הוא גבר שמבחינתו זכותו לזיין חשובה יותר מזכותי ומזכותכן להתהלך חופשיות ולבחור מה לעשות בגופנו. ונחשו מה? יש הרבה כמוהו. בשבועות האחרונים נתקלתי בלא מעט מהם. למזלי הרב מאוד אני לא מכירה אף אחד מהם באופן אישי; אבל המחשבה שיש כל כך הרבה גברים כאלה שמסוגלים לא לראות את הדמיון בין זנות ובין סחר בבני אדם, שמסוגלים להפריד בין אישה מהוגנת ובין אישה שמוכרת שירותי מין באמצעות קריטריונים מדומיינים שנוגעים לתכונות אינהרנטיות מוסריות של האישה עצמה – זו מחשבה מפחידה. ומחליאה. ומצמררת. וכדאי מאוד שהיא תהיה לנו במודעות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ערווה תקרא למישהו אחר, אני סופרן.

הסטריאוטיפיות הנשית שלי היא משהו מאוד חמקמק. נכון, אני לומדת חינוך ואוהבת ילדים; אבל אני נהנית גם ממשחק כדורגל. אני אוהבת לקנות נעליים; אבל שונאת לקנות בגדים ולא יודעת להתאים צבעים. אני לא יודעת להתעסק עם סתימות או להחליף גלגל, אבל אני זו שהורגת את הג'וקים כשצריך. עם זאת, במקום אחד אני ללא שום ספק אישה ייצוגית מאוד: ההופעה שלי.

למען הסר ספק, כשאני אומרת הופעה אני לא מתכוונת רק למראה, אלא גם, ובעיקר, לשפת הגוף ולקול. מלבד היותי קטנה ומקומרת, אני נוטה, למשל, ללחיצת יד עדינה (וכבר אמרו לי יותר מפעם אחת שיש לי "לחיצת יד של ליידי", לא ברור מה זה אומר). בנוסף למאפיינים אלה ולאחרים שלא מעניין כל כך לעסוק בהם פה, אני גם בעלת קול סופרן קטן ועדין. בתור זמרת אני עונה באופן מובהק לסטריאוטיפ הנשי של עדינות, פאסיביות, תלותיות – הזמרת לעולם איננה עצמאית, כמעט תמיד חייבת בליווי פסנתר ועליה לעבוד קשה עד שתגיע לעוצמה שלא תיבלע בידי הפסנתר.

יש לזכור שחלק מהתפיסה הראויה של גוף מתמקדת בקול האנושי, כאשר מאישה מצופה לדבר בשקט, בעדינות. כאן ניתן להסתכל על הזמרת הקלאסית בשני אופנים. מחד גיסא, היא כביכול נוגדת את התפיסה המתבקשת של קול קטן שאינו מתבלט; אך מאידך גיסא, קולה אינו משמש לאמירה אישית אלא משמיע מילים שנכתבו בידי אחרים. בנוסף, מעצם כך שהקול הוא חלק מהגוף ומושפע מפרמטרים ביולוגיים שגם שאר הגוף מושפע מהם, הרי שבהכרח זמרות יהיו יותר מושפעות מהיותן נשים.

(הפסקאות האחרונות לקוחות ברובן מהעבודה המסכמת שכתבתי בסוציולוגיה של החינוך).

הדיון על חשיבות השירה הנשית והקול הנשי מתמקד, למרבה הצער, במחאה האקוטית נגד ההקצנה הדתית שמובילה להדרת נשים מהמרחב הציבורי; אנחנו נאלצות לתעדף את הכוחות שלנו ולזעוק נגד המסוכן ביותר, אבל חשוב לזכור שהדיון בנושא צריך להעמיק יותר מדיכוטומיה של מותר ואסור. יש כאן גם שאלות של תכלית ומשמעות הקול שאנחנו נאלצות ונאלצים לזנוח; אלה שאלות שחשוב לעסוק בהן ולענות עליהן.

השבוע מצאתי את עצמי, במקרה, מייצגת מחאה פרטית קטנה (שהלכה והתגלגלה וגדלה). חברות האופנה הישראליות השונות, למי שלא מכיר, נוהגות באופן סלקטיבי ומפרסמות באופן שונה בירושלים ובערים אחרות שנחשבות ל"ערים דתיות". כמובן, זהו תיאור מאוד שטחי לעניין, כאשר ירדנו אל מתחת לפני השטח ראינו שהצנזורה היא באחריות חברת השלטים ולא של חברות האופנה, וכמובן שאין מקום לתאר את ירושלים כעיר דתית (בעיקר לא כאשר השלטים מופיעים באיזורים חילוניים במובהק). השלטים הירושלמיים של החברות הוניגמן וקסטרו, באופן ספציפי, היו פשוט תמונותיהן המקוריות של סנדי בר ושל גל גדות – קפודות ראשיהן.

השאלה לגבי הצניעות שיש או אין במהלך כזה היא מעניינת, וגם אם לי אישית זה נראה כמו טירוף וכמו הקצנה בהחפצת דמות האישה, הרי שהיו נשים שהגיבו וטענו שזה דווקא גורם להן להרגיש נוח יותר; להרגיש שחברות הפרסום מעדיפות להתמקד במוצר ולא באישה. אלא שהגוף קיים בתמונה, ורק הפנים גזורות ממנה. העניין הוא, אם כך, שהגענו לרמה כזו של השלמה עם הפומביות שכופים על גופינו, שאנחנו מסוגלות להתייחס רק לפנים כאל משהו פרטי שמייחד אותנו. דא עקא, שהפנים הם גם הייצוג שלנו מול העולם ומה שמאפשר לנו להתבטא, יותר מסגנון לבוש או נעליים.

אישה בלי ראש היא אישה ללא קול, ללא עיניים וללא אוזניים. אין לה פה, אין לה אפשרות להתבטא. הקול שלה, בין אם במשמעות הצבע הנשי הערב לאוזן שאותו מבקשים רבנים למנוע מחיילים טהורי נפש, ובין אם במשמעות התוכנית, של ביטוי, דיבור, אופי – אלה נעלמים ונעשים שקופים כאשר ניתן לדמיין שלאישה יש רק גוף. היא עדיין אישה; יש לה שדיים, וגינה, רחם, שחלות. היא יכולה ללדת, היא יכולה להיות מתחתיך במיטה והיא יכולה גם לבשל לך או לכבס לך את הבגדים; אבל היא שותקת. כי השתיקו אותה ואמרו לה שדבריה אין להם מקום וקולה מכשיל.

כשעמדתי לפני השלט של סנדי בר כרותת הראש, הייתי צנועה יותר מהשלט מבחינת הבגדים – לבשתי סריג ארוך שרוולים וצעיף עדין כיסה את מחשופי הקטן. אבל דיברתי. השמעתי את קולי ונתתי דרור ללשוני. וזו פריבילגיה שלהרבה נשים בעולם פשוט אין. כשביונסה שרה על כך ש"בנות מנהלות את העולם", היא מתעלמת, כמו שאמרה בחורה המכנה את עצמה 19% בסרטון תגובה מעולה, מכך שאנחנו אפילו לא מסוגלות לנהל את מה שקורה בתוך ביתנו, שם האלימות נגדנו תיתפס כמשהו שאין לו עניין לציבור; מכך שאפילו המיניות והגוף שלנו נלקחות מאיתנו אל עבר רשות הרבים.

הנשים החרדיות במאה שערים, שאסור להן ללכת במדרכה הלא נכונה, נתפסות בעיני רבים בציבור החילוני כנשים חופשיות שבוחרות להיות חלק מתרבות שמדכאת אותן. חלקים גדולים בציבור החילוני חושבים שבשם הרב-תרבותיות עלינו להרשות התעללות, הדרה והשפלה יומיומית במרחב ציבורי שכספי הארנונה שלנו משמשים לתחזוקו; שזה חלק מ"חיה ותן לחיות". זה לא חיה ותן לחיות; זה חיה ותן לאחר לא לתת לחיות. קולן של הנשים החרדיות יכול להגיע רק באופן אנונימי לארגונים יהודיים פלורליסטיים; את הסנקציות החברתיות שיוטלו עליהן במידה ויתפסו כמי שנאבקות למען זכויותיהן הטבעיות ללכת ברחוב או לשבת מקדימה, אין לנו, כחילונים, יכולת להעריך. אבל את הפרקטיקות שמונחלות עליהן מנסים (ומדי פעם מצליחים) להחיל על כולנו, נשים שאינן חלק מאותו ציבור ומאותה תרבות, לא מבחירה ולא מכפייה.

ביום שישי הקרוב, ה-11.11, יתכנסו נשים וגברים בארבעה מוקדים ברחבי הארץ וישירו. וזה המקום להזכיר לכולם:
הקול שלי יכול להיות סופרן כמו של מריה קאלאס. הוא יכול להיות מצו סופרן כמו של צ'צ'יליה ברטולי. הוא יכול להיות אלט כמו של ארנסטינה שומן-היינק. הוא יכול להיות דרמטי ומתנשף כמו של ריטה, והוא יכול להיות עמוק וצלול כמו של רונה קינן. הוא יכול להיות ילדותי כמו של אפרת בן צור, בתולי כמו של רוחמה רז או מיני כמו של קארן או. הוא יכול להיות קטן ומזהיר כמו של רג'ינה ספקטור והוא יכול להיות ענק וחד פעמי כמו של איימי ויינהאוס. הוא יכול להיות צפרדעי כמו של שרונה פיק והוא יכול להיות לא אסתטי כמו של איה זהבי פייגלין.

הקול שלי יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא לא ערווה. הוא אני. הוא הביטוי שלי, האישיות שלי והקשר שלי עם העולם. מי שינסה לאסור עלי לשיר, ובעקיפין לאסור עלי לדבר, יקבל מלחמה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

געגועים סתם

לפני כשבועיים יצאתי, לראשונה מזה שנתיים, משטח השיפוט הלגיטימי של "העיר" לטובת מגורים בשכונה ירושלמית מעט יותר מרוחקת. אחרי שנה במושבה הגרמנית ולאחריה שנה ברחביה, שתי שכונות מקסימות אך יקרות, ארזתי את מיטלטליי ועברתי לצד המערבי והפחות מגניב של קמפוס גבעת רם – שכונת בית הכרם. שכונה שקטה וחביבה. למזלי, אני גרה ברחוב הראשי, שהוא גם עורק תנועה מרכזי בירושלים ועוברים בו כלי תחבורה בשפע, אז אין חשש שהשקט ישגע אותי, ואף להפך.

האמת היא שעיקר השגעת היא מהזכרונות שהמגורים פה מעוררים בי. הדירה בה אני גרה היתה דירה של זוג פנסיונרים, ונותרה באותו מבנה גם כדירה מושכרת; האזורים בין הבתים מזכירים לי את המקבילים להם בנווה שאנן; יש לה מרפסת מטבח קטנה שמזכירה לי את זו שהיתה בדירתה של סבתי ז"ל (בנווה שאנן), ובה אני יושבת שעות רבות (לא מתוך כמיהה לנוסטלגיה אלא משום שבחדר שלי אין בינתיים אפשרות להתחבר לאינטרנט, אז אני נאלצת לגנוב אותו מהשכנים). שבוע שעבר, כשהכינו באחת הדירות מעלי את הארוחה המפסקת לקראת יום כיפור, הריח הגיע גם אלי והיה זהה לריח המנות שסבתא נהגה להכין; מסיבות שאין לי כוונה לעמוד עליהן כאן, זה גרם לעיניים שלי לדמוע קלות.

סבתא אידה היתה אישה מדהימה. היא היתה בן אדם עם כמות אהבה וחום ועוצמה נפשית שיכלו להספיק לגדוד שלם, ועם כוח סבל שהלוואי שהיתה לי רבע ממנו. את כפות הרגליים הקטנות שלי, שהן הנכס העיקרי שלי בכל מסע קניות, ירשתי ממנה; כל שאר הנשים במשפחה, משני הצדדים, גדולות כף-רגל הן. ההתמודדות האמיתית שלי עם פטירתה היתה במסע לפולין בכיתה י"א, שבמקרה יצאתי אליו חצי שנה לאחר מותה. כשנקודת השבר הנפוצה היתה בירקנאו או מיידאנק, שלי היתה נסיעה דמומה בדרך ליער שנחפר בו קבר אחים, ולילות בהן שותפתי לחדר התקשרה לסבתא שלה.

עברו מאז כמעט שבע שנים; גדלתי, סיימתי את התיכון, התגייסתי והשתחררתי, עברתי לירושלים ומצאתי קרובי משפחה אבודים. עברתי בין חוגים, חיפשתי את עצמי בשכונות שונות ובמסגרות שונות. הרגשתי טוב ורע ומוצלחת וכושלת ובעיקר למדתי על עצמי. אבל להיפרד לא למדתי אף פעם. גם לא לסיים. לא קשרים, לא משימות, לא עבודות בכתב. אני תוהה אם אי פעם אלמד, או שהריח של מרק העוף של סבתא תמיד ישאר אצלי בהיפוקמפוס.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

הדמעות של נטע

נטע בוכה. חששתי שזה עומד להגיע. אני מכיר אותה, גם אם לא תמיד מסכים עם הגישה שלה, וגם אם לפעמים נפגע ממנה או פוגע בה. היא בן אדם שנלחץ מהר, זה היה די צפוי. ניסיתי לעזור לה, לתת לה קצת טכניקה שתעזור לה להתחיל. גם רענן, מהצד השני שלה, ניסה לעזור, לגרום לה להירגע, להיות יותר בטוחה בעצמה, לנסות. "נטע, תנסי, את לא מנסה". שגיאה. כשהעצבים של נטע מגורים, משפט כזה, שאת רענן אולי מאתגר וגורם לו לנסות יותר חזק, רק גורם ללחץ שלה להתגבר, לתחושה הרעה להתחזק ולדמעות לפרוץ. והן נובעות כמו מעיין. רענן מנסה לשפר את המצב. "נטע, לא התכוונתי…לא היו לי שום כוונות רעות". כמו להתקין תחבושת לבר מינן. אני מלטף את ראשה, אבל יודע שזה לא משנה. אני מכיר את נטע. והיא רצה החוצה בוכיה.

***

נטע בוכה. פתאום. טוב, לא ממש פתאום. קודם, כשהיא הביטה בי, היה לי חשד קל שהעיניים שלה לחות. חשבתי שזה כי קשה לה עם התרגיל. חשבתי שהיא צריכה רק שידחפו אותה לנסות. "נטע, תנסי, את לא מנסה". מה בסך הכל עשיתי? היא לא ניסתה בכלל! היא פשוט ישבה שם, אחרי שהיא ניסתה קצת ואז הפסיקה! אני לא מבין את זה, למה היא מתייאשת כל כך מהר? היא מסוגלת לעשות את זה אם היא רק תנסה קצת אבל זה לא יבוא מעצמו…בסך הכל ניסיתי לעזור. אילו היו אומרים לי דבר כזה הייתי מנסה חזק יותר, חשבתי שגם נטע תגיב באותו אופן. אבל עכשיו זה כבר פרץ של דמעות שקטות, שעושות לי ייסורי מצפון. אולי פגעתי בה? אולי היא חושבת שזו אכזריות מצידי? "נטע, לא התכוונתי…לא היו לי שום כוונות רעות". והיא נועצת בי מבט קטלני ואני רואה את פלג הדמעות הרך הזה שבוקע ממנה ואת היד של תמיר מלטפת את ראשה. והיא רצה החוצה בוכיה.

***

אני בוכה. לא בטוחה אם בגלל המצב שלי בשיעור או בגלל רענן. קודם, כשהסתכלתי עליו, הוא ניסה לשפר את המצב שלי. "נטע, תנסי, את לא מנסה". מרושע שכמותו, אני ניסיתי. אמנם התייאשתי מאוד מהר אבל קשה לא להתייאש כשאתה לא מבין מה רוצים ממך. אני מניחה שהוא רגיל לכך שאם אומרים לבן אדם את המשפט הזה התגובה שלו תהיה לנסות, ובסך הכל הוא צדק, באמת לא כל כך ניסיתי. אבל זה רענן. כמעט כל מה שהוא עושה הולך לו בקלות, וכמעט תמיד על ניסיון ראשון. אין לו מושג כמה זה מייאש להיות זו שדברים לא מצליחים לה, כשכולם סביבך מבינים הכל. אבל בכל זאת, הוא לא התכוון להתאכזר אלי. אז למה אני בוכה? למה אני פגועה כל כך? הנה, הפה שלו נפתח שוב, מה הוא עומד להגיד לי הפעם? בשביל מה הוא מנסה שוב? הוא לא מבין שזה לא מה שאני צריכה עכשיו? שאין שום דבר שהוא יכול לעשות שלא יחזק את התסכול שלי? הוא לא יודע איך מרגיש בן אדם שמנסה ולא מצליח. "נטע, לא התכוונתי…לא היו לי שום כוונות רעות". והוא מביט בי במבט שאני לא יודעת אם מראה על זה שהוא מבוהל או שהוא באמת מנסה לגרום לי להפסיק לבכות, אבל בכל אופן רק מחזק את תחושת התסכול שלי. אני מרגישה את היד של תמיר מלטפת את ראשי, ורצה החוצה בוכיה.

***

נטע בוכה. אני לא מבינה למה. בסך הכל איזה תרגיל מסכן לא הצליח לה. גם לי הוא לא כל כך הצליח, אבל אני לא בוכה. היא יושבת בין תמיר ורענן, אחד מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה מה לעשות, שני מנסה לדרבן אותה לנסות. נראה שאחד מהם עשה משהו שלא מתאים לה, כי היא משפילה את ראשה, מצמידה אותו למחברת וכשהיא מזדקפת שוב הדמעות זולגות ממנה כמו נחל. נטע והשטויות שלה. למה היא בוכה בגלל דבר כל כך קטן? אז היא לא הצליחה בתרגיל, אפשר לחשוב מה קרה. ועוד ניסו לעזור לה. מטומטמת, היא תמיד מנסה לעשות לבד הכל. כנראה זה היה רענן שטעה – היא מסתכלת עליו לשניה, ידו של תמיר מלטפת את ראשה, והיא רצה החוצה בוכיה.

 

***

שיעור סולפז' בכיתה י'. מאז הפסקתי לבכות בגלל הכתבות, אבל האינטרוספקציה נשארה מדויקת כמו בגיל 15.5. כמו אז, גם היום, חסרת תועלת לחלוטין, אבל זה מה שאני יודעת לעשות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

טחנות הצדק טוחנות עקום

אפתח בוידוי: פעם למדתי משפטים באוניברסיטה העברית אשר בירושלים.

מזעזע, נכון? לקח לי סמסטר וזנבנב בלבד כדי להבין שאין לי עתיד בפקולטה הזו, אבל את החיבה שלי לשלטון החוק ולנוסחי חוקים לא איבדתי, ואף אודה בקורטוב מסויים של בושה כי נותרו ברשותי שלושה קודקסים של חוקים מספר החוקים הישראלי – ספר המשפט החוקתי (חוקי יסוד וחבריהם), ספר המשפט האזרחי (חוק החוזים, דיני ממונות וחבריהם) וחוק העונשין, החביב עלי מכולם, קצר וחמוד שכמותו. אני נוהגת לשלוף אותו מדי פעם כששותפי היקר (והרחוק ממני כעת, למרבה הצער) נגררים לאיזה ויכוח פוליטי בעל מהות משפטית.

אתמול פורסמה ב"הארץ" הידיעה הזו, שנכון לשעת כתיבת הפוסט שותפה בפרופילי הפייסבוק של 244 משתמשים, כולל אמתכם הנאמנה. אם אתם מתעצלים, אתמצת – לאור האופי האכזרי במיוחד של רצח חמשת בני משפחת פוגל מאיתמר ע"י שני בחורים מהכפר השכן, צה"ל מעוניין לדרוש גזר דין מוות. העילה המשפטית לבקשה הזו היא פקודה מנדטורית(!) לפיה ניתן לגזור עונש מוות על רוצחים בכפוף לתנאים מסוימים.

אין לי כוונה לכתוב מה אני חושבת על זה מבחינה מוסרית, פרקטית או אחרת (אתם יכולים לראות, אם נורא בא לכם, בפרופיל הפייסבוק שלי. אל דאגה, אין עוד ענת פרוסנר). מה שאני רוצה להתייחס אליו זה חוסר העצמאות המשפטית שאנחנו משתמשים בו כאן כעילה.

חוק יסודות המשפט התש"מ (1980) קובע כי במקרה של לאקונה (ריק משפטי, היינו מצב בו לא ניתן לגזור או להכריע דין לפי לשון החוק הקיימת) "יכריע בה (בית המשפט) לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" ומבטל את סימן 46 לדבר המלך במועצתו (שביקש להתיר את תוקפה של המג'לה, ההלכה העות'מאנית, על כנו, לאחר כינון שלטון המנדט בסוף מלחמת העולם הראשונה – וביקש להסדיר לאקונות בהתאם למשפט "המקובל", האנגלי, של אותה תקופה) תוך שמירת דינים (כלומר, אם נקלטו חוקים מהמג'לה או מהמשפט המקובל במשפט העברי, אין החוק מבטלם).

החוק הזה בא, למעשה, לתת תוקף לעצמאות המשפטית הישראלית. דא עקא, יש עדיין לא מעט (בהתאם לעקרון שמירת הדינים) סדרי דין שמקורם בפקודות מנדטוריות ואף עות'מאניות שעדיין משמשים, לפחות טכנית, בספר החוקים הישראלי. נגיד, פקודת סרטי הראינוע (חפשו בגוגל). עכשיו, הסוגיה להלן היא לא סוגיה של לאקונה אלא של שמירת דינים; הפקודה המנדטורית הספציפית הזו מוחלת על שטחי הגדה כי, אני מניחה, זה פשוט נוח יותר לצה"ל במקום לשבת ולחוקק חוקים אחרים; והשימוש הזה בפקודה (שהיא בבירור בבחינת אות מתה בשנים האחרונות, ובמקרה של אינתיפאדה שלישית בוודאי תיזנח שוב) נותן תחושה של הליכה מאחורי הגב ומאחורי הדין הפלילי השפוי. כאילו רוצה הצבא לומר שהוא, בניגוד למדינה אליה הוא שייך, טרם השתחרר מהמנדט הבריטי. בהקשר זה, יהיה מעניין לבדוק את התפתחות המשפט במדינה הפלסטינית. אמנם, לא סביר שיהיה להם דין צבאי מנדטורי, אך כנגד זה אני תוהה מספר החוקים של איזה מדינות הם יבחרו לינוק. מה שכן – משהו אומר לי שעונש מוות לרוצחים דווקא יהיה שם.

לעיון נוסף, חפשו בפייסבוק "דג, לרבות שאינו דג". משעשע פלוס פלוס.

ובנושא אחר.
התחלתי לעבוד היום! אני שוב לא מובטלת! אמנם, מדובר במעט שעות ובשכר שגובל בבוטנים, אבל לפחות זה יעזור לי להשאיר את הראש קצת מעל המים במינימום התערבות הורית. העבודה עצמה, אגב, היא קטלוג בארכיון הספריה הלאומית; מה שזה אומר זה שאני לוקחת תיק שנמצא בארכיון ומעדכנת את פרטיו בקטלוג אלף. זה לא מאוד מעניין, זה בוודאי לא מאתגר, אבל אלה מעות, ובחורה צריכה לאכול מדי פעם.

הספריה הלאומית, וממילא גם הארכיון, ממוקמת בליבו של קמפוס ספרא, או גבעת רם בשמו הנפוץ יותר. במהלך השהות שלי בירושלים הגעתי לגבעת רם לא מעט פעמים; יצאתי עם בחור שגר שם, הגעתי לקונצרטים באקדמיה, יצא לי פעם לשבת בספריה למדעי הטבע ולנסות להעמיד פנים שאני לא מהר הצופים (זה לא הלך) אפילו זכיתי לבקר באחת מחוות המחשבים בה יושבים המדמ"חניקים ומתכנתים עצמם לדעת. ועדיין, העמדה שלי לגבי גבעת רם מצטמצמת לשתי סוגיות עקרוניות:
1. הוא דומה מדי לטכניון.
2. הוא כולל יותר מדי בניינים.
כי זאת תדעו – אחרי שנתיים וחצי בהר הצופים נדפק לך השכל, ואת רגילה לזה שקמפוס נראה כמו לבירינת אחד גדול בלי שום צורך במעברים באויר הצח בין הפקולטות. המדשאות של הר הצופים, הגם שהן, לטעמי האישי, יפות ומיוחדות בהרבה מאלה המרכזיות של גבעת רם (כשאני הולכת בתוככי מדעי הרוח ומביטה החוצה דרך החלונות המשושים והאלכסוניים, אני חשה כאילו אני מציצה לעבר הגן הקסום מארץ הפלאות של אליס. נשבעת), הרבה פחות מחויבות המציאות במסלולו היומיומי הממוצע של הסטודנט החייכן והשזוף למדעי הדשא. צריך לצאת אליהן, ליזום מפגש איתן. קצת חבל שזה כך, וכסטודנטית לחינוך אני רואה מדשאות כאלה וחושבת אוטומטית על ז'אן ז'אק רוסו ועל הפלאים שהוא היה עושה בהן בחברתו של אמיל. אבל זה המצב. בגבעת רם לעומת זאת, המדשאות הנגישות והקורצות נזנחות לעייפה לטובת, ובכן, כלום. בקושי יש שם חתולים.
גבעתרמים יקרים, אולי תתחלפו איתנו? ואז לכם יהיה נוף יפה של אלפיים שנות היסטוריה ונסיעה קצרצרה להר חוצבים, ואנחנו נזכה בשפע משרדי ממשלה ובנסיעה קצרצרה לדירה ברחביה?
ובכל זאת, על אף האמור, באמת שלא הייתי מחליפה את קמפוסי בשום קמפוס אחר. אפילו לא אם אצטרך לנסוע אליו ברכב משוריין. או ב-4א.

שבוע מקסים,
ענת

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

42 – לא רק משמעות החיים.

אפתח בווידוי: אני שונאת את הרגליים שלי. מאז ומעולם.

לא מדובר בווידוי יוצא דופן, ורבות הנשים ששותפות לו; אני בטוחה שנתקשה למצוא משתייכת למין היפה שחשה מרוצה מכל איבר בגופה. הנושא של יחסי האישה עם גופה איננו חדש, והוא מונצח בשפע אדיר של כתיבה ותיעוד, אם זה במחקרים ובכתיבה אקדמית עיונית, אם זה בספרות העממית – במעשיות, בפתגמים ובבדיחות, ואם זה בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. נשים מודעות לגופן, חושבות עליו, יודעות אותו, אוהבות אותו או שונאות אותו, אבל בעיקר בעלות רגשות ועמדות מאוד מוצקות כלפיו, עמדות שאני בטוחה שהן לא נוטות לחוש כלפי גושי בשר דוממים אחרים ומוצקות שאין לה אח ורע בקרב רוב הבחורים שאני מכירה.

אומרים שהטיפול הטוב ביותר לרתיעה או לפחד ממשהו, הוא חשיפה. יש שיגידו הדרגתית, יש שיטענו במכה אחת בוטה; אבל ברור שהתמודדות עם הגורם המאיים היא אלמנט חשוב בתהליך הריפוי. יישומים של זה לגבי תסביכי גוף שונים אפשר היה לראות בתכנית "בעירום מלא" (ובתכנית הבריטית עליה היא מבוססת) שאותה הגיש אביעד קיסוס. המשתתפת בפרק מצטלמת בסופו כאשר היא מעורטלת ובתנוחה שמסתירה את האזורים המוצנעים; אני הגעתי למסקנה שאחרי שנים רבות של חוסר קבלה עצמית הגיעה העת לגרסא מרוככת של הטיפול הזה.

אז החלטתי לקנות ביקיני.

אני חושבת שלמען הגילוי הנאות, כדאי שאתאר את ממדי גופי ואת צורתו. ובכן, אני בחורה (ישראלית, כמובן) ממוצעת. למעשה, לפי סקירה אינטרנטית שטחית והעלאת זיכרונות ממפגשי עם הרחוב, אני אפילו כמה קילוגרמים ושתי מידות פחות; אני מטר שישים, מקומרת ועגולת פנים, פרופורציות חביבות, רגליים עבות ו(כאמור)שנואות, חזה ממוצע פלוס. בגדול, אדם זר, אני מניחה, היה מתאר אותי כ"בינונית". לא רזה, לא שמנה, סבבה כזו.

הפעם האחרונה שהתהלכתי בבגד ים בעל שני חלקים היתה בגיל 16. קניתי אותו בגיל 14 והמשכתי להשתמש בו במשך שנתיים שבהם גופי השתנה כמעט לבלי הכר ולמעשה קיבל משהו שניתן להגדירו כ"צורה". זו גם היתה הפעם היחידה. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן לקנות בגד ים חדש, ואיכשהו מצאתי את עצמי קונה אחד שלם. לא סתם שלם, אלא שחור עם איזה פס כחול או ירוק בצד, כדי להוכיח לעולם שאני נטולת כל חוש אופנתי (מה שהיה לגמרי נכון ולמזלי השתנה קלות מאז).  בגד ים שלם, לתוהים, אולי מסתיר קצת יותר ולפעמים תרגישי בו יותר נוח כי את יותר לבושה, אבל הוא לא מחמיא יותר והוא הרבה פחות פונקציונאלי; באמת שפשוט פחות נוח לשחות איתו, במיוחד לאלה מאיתנו שבורכו מקדימה. למזלי הרב, מאז עברתי לירושלים יש לי בו הרבה פחות שימוש; ים הוא כמובן לא אופציה סבירה והבריכה הקרובה עולה המון כסף ודורשת היערכות שלא תמיד יש לי פניות עבורה. כך שההחלטה לקנות בגד ים היא כנראה יותר משהו נפשי מאשר איזה צורך פרקטי שבדרך כלל מניע אותי לקנות בגדים (כי חובבת שופינג אני בפירוש לא).

בערב שביעי של פסח יצאתי הקניונה במטרה לבחון את השוק. המחירים לא הפתיעו אותי (לטובה או לרעה), ושמחתי לראות שבניגוד לבדיקה הראשונית שנעשתה בקניון אחר (בחיפה) שבוע לפני כן, מצאתי גם את המידה שלי ולא פיסות בד זערוריות שמסוגלות לכסות אולי שליש מהחזה שלי, ובכל זאת נושאות עליהן משום מה את המספר המופרך "42". בכל זאת, כשעמדתי בתא המדידה עם תחתון וחזיית בגד ים, למעשה לראשונה בחיי (כי חזיית הביקיני הקודמת שהייתה לי לא נבדלת כלל בצורתה מחזיות אחרות), נשטפתי בקשת רגשות שלא אמורה להתלוות למסע קניות, סוער ואינטנסיבי ככל שיהיה. החל מחוסר הבנה, דרך בושה ואפילו שמחה שהסתננה לשם לאיזה רגע כשלא השגחתי, הדקות הארוכות שביליתי בתא המדידה כשסקרתי את דמותי המוכרת-לא-מוכרת מילאו אותי בתחושות יוצאות דופן.

עם כל האינטימיות שיש לנו כלפי הגוף שלנו, ועם הבקיאות שאני נוהגת לייחס לעצמי כלפי נתוני הטבעיים, אני יכולה לומר שבכנות כמעט ולא זיהיתי למי שייכת הגזרה שהוצמדה לראש שלי. פתאום הפנמתי שאין לי באמת מושג איך אני נראית; אין לי מושג מה אדם מן היישוב יחשוב על דמותי כשיראה אותה מתהלכת לה במסדרונות או ברחובות. הבנתי, באיחור של קצת יותר משלוש שנים, שאם אדם מחמיא לי על הצורה שלי או טוען שאני לא שמנה, יכול להיות שאני אמורה פשוט להאמין לו, במקום לדחות אוטומטית את המחשבה שהוא צודק, מתוך איזו תפיסה שהוא משקר לי מתוך רחמים (גם כי, אם נודה באמת, טקט הוא לא התכונה הראשונה שאני מחפשת בבחורים והתוצאות ברורות).

כביכול, זהו פוסט רדוד להדהים. הוא עוסק בבגדים תחתונים ובחוויית שופינג, מהנושאים המטופשים והדכאניים של ההוויה הנשית; אבל בניגוד למה שהסטריאוטיפ דורש ממני, אני לא מוכנה לחטוא בקבלה אוטומטית של שיפוט מבלי להצמיד אותו להקשר; וההקשר כאן, רבותי, הוא שתחושת ההעצמה שחשתי כשהרשיתי לעצמי לעמוד מול מראה ולהתבונן בגוף שלי בעיניים מתעניינות ולא מבוישות, הייתה חזקה. מאוד. ההלם הראשוני שנתקפתי בו המשיך ללוות אותי בצורות שונות גם במהלך החג, וזאת על אף שאם נדרש לתכלס – עלי להודות שלא רכשתי את בגד הים המיוחל בסוף אותו שיטוט.

אני מקווה שאחרי החג אצליח להגשים את החלטתי, ואני עוד יותר מקווה שיהיה לי בו שימוש כלשהו; עד אז, אני יכולה רק להמליץ לכל הישויות העלומות והנעלמות שמזדמנות לבלוג זה להיכנס למרכז קניות ולמדוד בגדי ים – כי לפעמים זה כל מה שצריך.

בברכת "שאזכה למצוא חזיה צבעונית שמסתירה משהו",
ענת

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

דרוש שם לתופעה מצערת

יש לי וידוי.

אני מכורה לשיח. מכורה לדיאלוג. לא יכולה להפסיק אותו. ברגע שאני מתחילה – אני חייבת להמשיך ולהמשיך ולהמשיך לחטט ולחפור עד שהפצעים כבר כחולים. זה ניכר בדיונים בלתי נגמרים שאני משתתפת בהם (שהופעתי בהם מעלה בדרך כלל את הצפי של מספר התגובות, ולעתים גם את מספר ספרותיו של מספר זה) וגם, ועל כך אבקש לכתוב היום, בהתמכרות המעציבה שלי לטוקבקים. כן כן, מה ששמעתם. אני אוהבת להשחית את זמני בקריאת פליטות המקלדת של קוראי אתר "הארץ", "למהרשת" (ותודה ליג"מ על זה) ו"וואלה".

קרה כבר פעם, לפני מספר שבועות, ששותפי היקר תפס אותי בשעה שבה הייתי ישובה מול שולחני, עיני מול לפטופי, הקפה המתקרר תומך בי כחבר טוב וכל כולי שקועה בדחיית משימות לימודיות לטובת קריאת כתבות באתרי האינטרנט השונים.
אך לא זו בלבד שהוא תפס אותי כשאני בוויינט (ואני חושבת שאין צורך להרחיב במילים על למה אתר זה נתפס כבעייתי עבור רבים מחברי), הוא תפס אותי קוראת תגובות. כן כן, אם העלגות של חלק מכותבי האתר הרשמיים לא מספקת אותי, הרי אני משכיבה את חיבת העברית שלי למנוחה זמנית ומתמסרת לשגיאות הכתיב ולניסוח הקלוקל של מיטב ומירע כותבי העברית שאיש לא היה חושב לתת להם לכתוב אפילו מכתב תלונה לאגד. "למה את קוראת טוקבקים?!" הוא הזדעזע, ואני, נאלצת כהרגלי בויכוחים איתו לגלוש לנימה אפולוגטית-משהו (ליניב, בחור לא אלים במיוחד, יש יכולת להשתמש במילים בצורה מביסה ואף מבתרת גופות), הסברתי לו שכאשת חינוך ומדעי החברה, טוקבקים הם בעצם סוג של פרקטיקום עבורי. אולי פרקטיקום הוא לא המילה המתאימה ביותר, אך אינני מוצאת חלופה אופטימלית. בכל מקרה, הנקודה היא שלי, כמי שהעניין הגדול שלה הוא האדם, התהליכים שעוברים עליו והאופנים שבהם הוא תופס את העולם, טוקבקים הם בעצם דרך להבין כיצד אנשים קוראים ומעכלים ידיעה, וחשוב מכך, אילו טעויות גסות בהבנת הנקרא הם עושים בדרך.

לפני מספר ימים, למשל, משכה את תשומת ליבי כתבה על בחורה שבשל אלרגיה לחתולים נאלצת להיעדר מההרצאות בקמפוס וללמוד את כל החומר באמצעות הקלטות שחברים מספקים לה. היא הגדירה את עצמה כחובבת בעלי חיים וספרה שבעבר אף ניסתה לגדל חתולים, אך האלרגיה החריפה שלה הרימה מיד ראש והבהירה שלא יקום ולא יהיה; כל נוכחות, ולו מינימלית, של חתול בחלל שבו היא נמצאת בו, הופכת עבורה לסיוט: שיעול, היחנקות, חום, פריחה. אלרגיה, בקיצור. רוב האלרגים לחתולים לא מושפעים עד כדי כך, כמובן, וכנראה מדובר באמת במשהו חריף; אבל בהחלט לא מדובר בשנאה או ברצון למדר חתולים מהמרחב הציבורי, אלא רק בדרישה לפתרון המצב שלא מאפשר לה לממש את שכר הלימוד שלה.

כמובן, שמספר המגיבים שכינו אותה "שונאת חתולים" או "פרינססה סטרילית" היה גבוה לאין ערוך מכמות המגיבים שהביעו סימפטיה, או תהייה לגבי היעדר פתרון רפואי למצבה החמור. זאת, למרות הציון המפורש שלה שאין היא שונאת חתולים כלל ואין לה שום בעיה עם נוכחותם בקמפוס, באוויר הפתוח.
כמי שמתמודדת עם פוביה חריפה מכלבים מאז גיל שלוש, אני יכולה להבין ולהזדהות עם המצב שלה, וגם להכיר את חוסר ההבנה המדהים שיש לבני אדם מול התופעה הזו, התופעה המשונה שנקראת "אנשים שלא רוצים שהכלב או החתול הזה יגע בהם בגלל כל מיני תירוצים מוזרים כמו פוביה או אלרגיות". אלו הן שתי בעיות שבדרך כלל נתפסות, משום מה, כמו תירוץ, וזאת למרות הקביעות והיציבות שלהן; בניגוד לכאב ראש או שפעת, הן בדרך כלל נשארות עם האדם לתקופות ממושכות, למשל. התפיסה של האדם המודרני, כאילו חשש או רתיעה מחיות הוא משהו לא נאור, היא תפיסה, אם כן, שמאוד מפריעה לי. ובכל זאת, אני יושבת וקוראת עוד תגובה מחליאה ועוד תגובה מרושעת, מדמיינת לעצמי מה מרגישה אותה בחורה ששלמה ממיטב כספה כדי להגיע להרצאות ולרכוש השכלה, ואין פותר לבעיה הכל כך פשוטה שלה. מדוע אני עושה את זה?

האם זה בגלל עניין פרברטי ברשעות ובקטנוניות? האם יש בי צד מזוכיסטי כלשהו? האם אני מחפשת סיבות להתרגז? אולי, בכלל, אני מחפשת אגו-טריפ ואישור לכך שעל אף חסרונותיי וחולשותיי, אני עדיין יותר "טובה" מרוב האנשים שיש להם גישה למקלדת ולאינטרנט? האמת העצובה היא, ככל הנראה, שעל אף רצוני להציג את העניין שלי בטוקבקים כאקדמי, כתוהה על קנקנן של תפיסות חברתיות, חלק חשוב ממנו הוא בתועלת ההשוואתית שאני מפיקה מהם. אירוני משהו – כשם שיותר קל לטוקבקיסט לכתוב מבלי להיחשף, כך לי קל יותר להרגיש טוב עם עצמי לעומתו כאשר הוא נותר אנונימי (או לפחות לא מוכר). הרי יהיה לי קשה יותר לחשוב על מי שאני מכירה ואף מעריכה (ובדרך כלל זה המצב, שכן מרבית האנשים שאני נקלעת איתם לויכוחים אינסופיים מוכרים לי או לפחות נתפסים כאנשים חיוביים על ידי מי מחבריי שדף הפייסבוק הרלוונטי הוא שלו) כעל מישהו שמדשן את הביטחון העצמי שלי.

שבת שלום ושבוע נעים 🙂
ענת

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

היוש.

אז מולי שגב כינה את ליברמן פאשיסט ואיזה אחד, לא חשוב מאיזו מפלגה (אבל לא ישראל ביתנו, כנראה) החליט להגיב. אדון שגב, כמובן (עם איגוף של מזכ"ל שלום עכשיו שכנראה קשור לעניין איכשהו, אם כי טרם הבנתי איך ולמה), מיד התחיל לקשקש על סהרוריותו של הימין הקיצוני.

ענת של לפני כמה חודשים היתה מתעצבנת. הענת של היום מגחכת בהשלמה.
למה?
כי מאז שאסי כהן התחיל לחקות את אביגדור ליברמן לפני זמן שאינני זוכרת במדויק אבל מסתמא יותר משתי עונות, כלומר לפחות שנה וחצי, הוא משתמש בחיקוי שלו במניירה של "הייל היטלר" עם הקהל.
מעבר לעובדה שלו הייתי הקהל שנדרש לשתף פעולה עם השטות הזו הייתי קמה והולכת, צריך לזכור שיש קודים מסוימים להתנהגות וגם לסאטירה. להשוות את ליברמן להיטלר זה לא סאטירה אלא סתם לשחק בקקי – ומי שמשחק בקקי מדי שבוע בשיא הפריים טיים של קשת, שלא יתפלא שאיזה ימני סהרורי משליך עליו קצת רפש במייל.
ארץ נהדרת, לדעתי מאז תחילת שידוריה, לא מהססת להציג מגזר שלם כחלאות אדם, כבהמות, כמתעללים, כחסרי מודעות לסביבתם, ככאלה שלא מייחסים חשיבות לחוק. אם יכולתי, כאדם ימני שפוי שתומך בחופש הביטוי לכולם, להשלים עם זה, בא המערכון המחריד שלהם שבו הציגו שני מתנחלים כמחזיקים חייל קרבי מרמת השרון(!) כבן ערובה, וטרף את כל הקלפים. כי ברור לכולם, לדעתי, וצריך להיות ברור גם לכותבים של ארץ נהדרת, שסביר יותר שהחייל הבא שיחטף (חס וחלילה) יהיה מגוש עציון מאשר מגוש דן. ונורא קל להיות ההגמוניה השמאלנית באולפני הרצליה, לחשוב שאתה נאור ושאתה הכי חכם וצודק, ולהאמין אמונה שלמה בערכי דמוקרטיה וחופש ביטוי עד, כמובן, שזה מגיע למישהו שתוקף אותך, ואפילו עושה את זה תוך שימוש ראוי בסימני פיסוק ובלוגיקה שהיא פחות או יותר זהה לשלך.

עד כאן להיום, כי אני צריכה לעוף, אבל התחיל סמסטר חדש והמציאות הישראלית ממשיכה לספק לי חומר דלק, אז כנראה אמצא את עצמי חוזרת לכתוב, לשמחתו של האדם וחצי שיש לו מינוי לבלאגן הקטן שלי.

ערב אדיר, ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת, וזו סאטירה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת