42 – לא רק משמעות החיים.

אפתח בווידוי: אני שונאת את הרגליים שלי. מאז ומעולם.

לא מדובר בווידוי יוצא דופן, ורבות הנשים ששותפות לו; אני בטוחה שנתקשה למצוא משתייכת למין היפה שחשה מרוצה מכל איבר בגופה. הנושא של יחסי האישה עם גופה איננו חדש, והוא מונצח בשפע אדיר של כתיבה ותיעוד, אם זה במחקרים ובכתיבה אקדמית עיונית, אם זה בספרות העממית – במעשיות, בפתגמים ובבדיחות, ואם זה בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. נשים מודעות לגופן, חושבות עליו, יודעות אותו, אוהבות אותו או שונאות אותו, אבל בעיקר בעלות רגשות ועמדות מאוד מוצקות כלפיו, עמדות שאני בטוחה שהן לא נוטות לחוש כלפי גושי בשר דוממים אחרים ומוצקות שאין לה אח ורע בקרב רוב הבחורים שאני מכירה.

אומרים שהטיפול הטוב ביותר לרתיעה או לפחד ממשהו, הוא חשיפה. יש שיגידו הדרגתית, יש שיטענו במכה אחת בוטה; אבל ברור שהתמודדות עם הגורם המאיים היא אלמנט חשוב בתהליך הריפוי. יישומים של זה לגבי תסביכי גוף שונים אפשר היה לראות בתכנית "בעירום מלא" (ובתכנית הבריטית עליה היא מבוססת) שאותה הגיש אביעד קיסוס. המשתתפת בפרק מצטלמת בסופו כאשר היא מעורטלת ובתנוחה שמסתירה את האזורים המוצנעים; אני הגעתי למסקנה שאחרי שנים רבות של חוסר קבלה עצמית הגיעה העת לגרסא מרוככת של הטיפול הזה.

אז החלטתי לקנות ביקיני.

אני חושבת שלמען הגילוי הנאות, כדאי שאתאר את ממדי גופי ואת צורתו. ובכן, אני בחורה (ישראלית, כמובן) ממוצעת. למעשה, לפי סקירה אינטרנטית שטחית והעלאת זיכרונות ממפגשי עם הרחוב, אני אפילו כמה קילוגרמים ושתי מידות פחות; אני מטר שישים, מקומרת ועגולת פנים, פרופורציות חביבות, רגליים עבות ו(כאמור)שנואות, חזה ממוצע פלוס. בגדול, אדם זר, אני מניחה, היה מתאר אותי כ"בינונית". לא רזה, לא שמנה, סבבה כזו.

הפעם האחרונה שהתהלכתי בבגד ים בעל שני חלקים היתה בגיל 16. קניתי אותו בגיל 14 והמשכתי להשתמש בו במשך שנתיים שבהם גופי השתנה כמעט לבלי הכר ולמעשה קיבל משהו שניתן להגדירו כ"צורה". זו גם היתה הפעם היחידה. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן לקנות בגד ים חדש, ואיכשהו מצאתי את עצמי קונה אחד שלם. לא סתם שלם, אלא שחור עם איזה פס כחול או ירוק בצד, כדי להוכיח לעולם שאני נטולת כל חוש אופנתי (מה שהיה לגמרי נכון ולמזלי השתנה קלות מאז).  בגד ים שלם, לתוהים, אולי מסתיר קצת יותר ולפעמים תרגישי בו יותר נוח כי את יותר לבושה, אבל הוא לא מחמיא יותר והוא הרבה פחות פונקציונאלי; באמת שפשוט פחות נוח לשחות איתו, במיוחד לאלה מאיתנו שבורכו מקדימה. למזלי הרב, מאז עברתי לירושלים יש לי בו הרבה פחות שימוש; ים הוא כמובן לא אופציה סבירה והבריכה הקרובה עולה המון כסף ודורשת היערכות שלא תמיד יש לי פניות עבורה. כך שההחלטה לקנות בגד ים היא כנראה יותר משהו נפשי מאשר איזה צורך פרקטי שבדרך כלל מניע אותי לקנות בגדים (כי חובבת שופינג אני בפירוש לא).

בערב שביעי של פסח יצאתי הקניונה במטרה לבחון את השוק. המחירים לא הפתיעו אותי (לטובה או לרעה), ושמחתי לראות שבניגוד לבדיקה הראשונית שנעשתה בקניון אחר (בחיפה) שבוע לפני כן, מצאתי גם את המידה שלי ולא פיסות בד זערוריות שמסוגלות לכסות אולי שליש מהחזה שלי, ובכל זאת נושאות עליהן משום מה את המספר המופרך "42". בכל זאת, כשעמדתי בתא המדידה עם תחתון וחזיית בגד ים, למעשה לראשונה בחיי (כי חזיית הביקיני הקודמת שהייתה לי לא נבדלת כלל בצורתה מחזיות אחרות), נשטפתי בקשת רגשות שלא אמורה להתלוות למסע קניות, סוער ואינטנסיבי ככל שיהיה. החל מחוסר הבנה, דרך בושה ואפילו שמחה שהסתננה לשם לאיזה רגע כשלא השגחתי, הדקות הארוכות שביליתי בתא המדידה כשסקרתי את דמותי המוכרת-לא-מוכרת מילאו אותי בתחושות יוצאות דופן.

עם כל האינטימיות שיש לנו כלפי הגוף שלנו, ועם הבקיאות שאני נוהגת לייחס לעצמי כלפי נתוני הטבעיים, אני יכולה לומר שבכנות כמעט ולא זיהיתי למי שייכת הגזרה שהוצמדה לראש שלי. פתאום הפנמתי שאין לי באמת מושג איך אני נראית; אין לי מושג מה אדם מן היישוב יחשוב על דמותי כשיראה אותה מתהלכת לה במסדרונות או ברחובות. הבנתי, באיחור של קצת יותר משלוש שנים, שאם אדם מחמיא לי על הצורה שלי או טוען שאני לא שמנה, יכול להיות שאני אמורה פשוט להאמין לו, במקום לדחות אוטומטית את המחשבה שהוא צודק, מתוך איזו תפיסה שהוא משקר לי מתוך רחמים (גם כי, אם נודה באמת, טקט הוא לא התכונה הראשונה שאני מחפשת בבחורים והתוצאות ברורות).

כביכול, זהו פוסט רדוד להדהים. הוא עוסק בבגדים תחתונים ובחוויית שופינג, מהנושאים המטופשים והדכאניים של ההוויה הנשית; אבל בניגוד למה שהסטריאוטיפ דורש ממני, אני לא מוכנה לחטוא בקבלה אוטומטית של שיפוט מבלי להצמיד אותו להקשר; וההקשר כאן, רבותי, הוא שתחושת ההעצמה שחשתי כשהרשיתי לעצמי לעמוד מול מראה ולהתבונן בגוף שלי בעיניים מתעניינות ולא מבוישות, הייתה חזקה. מאוד. ההלם הראשוני שנתקפתי בו המשיך ללוות אותי בצורות שונות גם במהלך החג, וזאת על אף שאם נדרש לתכלס – עלי להודות שלא רכשתי את בגד הים המיוחל בסוף אותו שיטוט.

אני מקווה שאחרי החג אצליח להגשים את החלטתי, ואני עוד יותר מקווה שיהיה לי בו שימוש כלשהו; עד אז, אני יכולה רק להמליץ לכל הישויות העלומות והנעלמות שמזדמנות לבלוג זה להיכנס למרכז קניות ולמדוד בגדי ים – כי לפעמים זה כל מה שצריך.

בברכת "שאזכה למצוא חזיה צבעונית שמסתירה משהו",
ענת

אודות anatpross

סטודנטית, חינוכניקית, חיפרושלמית. אישה קטנה ומלאת סתירות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s